מזמן לא כתבתי ביקורת מסעדות. גם כי קצת מיציתי, וגם כי יש לי חברים שכותבים טוב ממני בתחום.
אבל יש מקרים שגורמים לי להרים שוב את העט (טוב, נו, מטאפורית). והנה בשבוע שעבר התרחש מקרה שכזה. ברפאל, לא פחות ולא יותר.
רפאל תמיד היתה אצלי ברשימת המסעדות המוצלחות יותר, תמיד ידעתי שאפשר להגיע ולקבל אוכל טוב, מוקפד, עם טוויסט מעניין. החלק העצוב בהשתלשלות האירועים היתה שהאוכל עדיין טוב. זה השירות שהיה מחפיר ומתחת לכל ביקורת.
למעשה, כ"כ מחפיר, שמבחינתי נסתם הגולל על רפאל. מעולם, אבל מעולם, לא יצאתי ממסעדה מבלי להשאיר טיפ. מעולם. גם אם השירות היה לא משהו. כשאני רוצה לנזוף או להעביר מסר לגבי השירות, אני משאירה 10% עגול. רמז דק. הפעם השארתי אפס.
א פ ס.
אין לי כח להגרר לאמוציות, אז פשוט אתאר את העובדות:
היינו שישה. שבת צהרים - ארוחה עיסקית (הרעיון מגניב, של כל הראשונות מגיעות לשולחן + עיקרית לבחירה).
הושיבו אותנו מאחורי פרגוד זכוכית בפינה, במקום אליו המזגן לא מגיע, וקרני השמש החמות מהחלונות מחממות את האוירה. ביקשנו לעבור, לא היה מקום, לכן סגרנו את התריסים והזזנו את השולחן מעט הצידה.
הזמנו שתיה. בין השאר ביקשו החברים לשולחן מים - מי ברז. הגיע בקבוק מים מינרליים. הוחזר בקבוק מים מינרליים, וביקשנו שוב מי ברז. הגיעה יתר השתיה שהזמנו. הופ! הגיע בקבוק מים מינרליים. הוחזר בקבוק מים מינרליים, וביקשנו שוב מי ברז. בסוף הגיעו מי הברז, ומילאו אותם בהמשך הארוחה באופן שוטף.
הזמנו את העיקריות. אחת מאיתנו היתה בהריון, וזקוקה לבשר אדום. היא בדקה לפני שהגיעה ובתפריט היו שתי מנות של בשר אדום - נתח קצבים וסינטה. היא חקרה לגבי האפשרות לקבל את נתח הקצבים וול דאן. לא כי היא אוהבת וול דאן, אלא כי היא בהריון ואסור לה לאכול משהו שהוא לא מבושל לגמרי (ותאמינו לי, גם אותה זה מבאס).
הסביר לה המלצר האדיב כי את נתח הקצבים מוציאים רק רייר או מדיום רייר. היא הסבירה שזה בגלל מצב בריאותי, והמלצר הסביר שרק כך המנה יוצאת, ואולי כדאי שתזמין את הסינטה. היא קיבלה את המלצת המלצר והזמינה את הסינטה, וול דאן. כולנו סיימנו את ההזמנות.
בשלב הזה ביקשנו את הפוקצ'ה הידועה של רפאל, שאמורה להגיע לשולחן וראינו אותה מסתובבת ברחבי המסעדה אצל כל השולחנות שהם לא אנחנו (כזכור, היינו בפינה מאחורי פרגוד הזכוכית). הבטיחו לנו שכבר מגיעה אלינו פוקאצ'ה.
הגיעו הראשונות, ללא פוקאצ'ה. ביקשנו שוב. אמרו שכבר מגיעה.
סיימנו את הראשונות. ביקשנו בשלישית, ואז נשלחה אלינו פוקאצ'ה.
אחרי כרבע שעה שהצלחות של הראשונות נחו (ריקות למדי) על השולחן (הלא נקי בשלב הזה, ככה זה כאשר שישה חולקים מנות ראשונות למרכז השולחן, הוא מתבלגן), ביקשנו לפנות את הצלחות. שאלו אותנו אם סיימנו הכל ואמרנו שכן, ניתן לפנות הכל. נלקחו חלק מהצלחות, ואז שוב נעלמו המלצרים.
כדי לרמוז שוב, ערמנו את הצלחות שנותרו במרכז השולחן, זו על גבי זו. הגיעה מלצרית והתחילה לערוך את השולחן לעיקריות. בשלב הזה כבר חשבנו שראוי להעיר, אז ביקשנו שלא לערוך לנו את השולחן לפני שמנקים אותו.
אה, לקחת את הצלחות של הראשונות? תהתה המלצרית.
כן. כבר ביקשנו לפנות.
ולהחזיר אותן לשולחן אחרי שאני עורכת אותו לעיקריות?
הבטנו זה בזה בחוסר הבנה. מה להחזיר, את ערמת הצלחות הריקות שעומדות זו על גבי זו בערמה גבוהה במרכז השולחן? לא, לא להחזיר.
פינו, ניקו, וערכו את השולחן.
הגיעו העיקריות. הסינטה הגיעה מדיום-וול, יותר לכיוון המדיום. שתי מנות נתח קצבים הגיעו קרות - לחלוטין. קרות יותר מטמפרטורת גוף - אני יודעת כי נגעתי בהן. קראנו למלצר והתלוננו.
הוא התנצל, החזיר את המנות הקרות למטבח, ופתח בתחקור נוסף, בפעם השניה, של הסועדת עם הסינטה, בו היא שוב הבהירה שמסיבות בריאותיות היא לא יכולה לאכול מנה שאינה וול דאן. בשלב הזה הגיע מנהל המשמרת (אני חושבת) ושטחנו את הבעיות שצצו עד אותה נקודה. לגבי הסינטה הוא התעקש שכך המנה מוגשת.
למה אנחנו צריכים לנהל את הדיון לגבי מידת העשיה של המנה פעמיים, תהיתי בקול רם. היא הרי קיבלה את ההמלצה ללכת על הסינטה בגלל שמנה אחרת לא יכולה להיות מוגשת כפי שהיא רוצה. הייתי מצפה שאם יש בעיות להכין את המנה כפי שרוצים הן תעלנה בעת ההזמנה, ולא אחרי שכנוע של הסועד לקחת מנה אחרת - שגם אותה, כך מסתבר, לא ניתן להכין.
אני אבדוק מה ניתן לעשות, הבטיח מנהל המשמרת ונעלם.
חזרו העיקריות שעשו טיול חזרה למטבח. נתח הקצבים תקין. הסינטה עדיין מדיום-וול. שוב הגיע מנהל המשמרת. שוב דיון לגבי מידת העשיה. "השף אומר שככה הוא מגדיר וול דאן", משפט דבילי מזה לא שמעתי בחיי. אם היה אומר "השף לא מוכן להכין את המנה הזו במידת עשיה אחרת", ניחא. גם על זה אני יכולה לפתוח ויכוח, אבל לפחות זה לא יגרום לי לפקפק ביכולת של השף להבחין מהי מידת העשיה שהוא מכין. הרי מידות עשיה הן משהו אוניברסלי ולא תלוי ב"הגדרה" של השף. תגיד שאתה לא מוכן להכין אחרת וזהו. אה, ותגיד את זה בהתחלה, בעת ההזמנה.
בשלב הזה נשברה הבחורה ואמרה למנהל המשמרת שהיא בהריון (פרט שלא התחשק לה לחלוק עם הצוות במקום, למרות שהיא חשה קרובה אליהם אחרי חווית הסעודה, שהרי ידוע שהרפתקאות מסמרות שיער מאד מגבשות), ושאלה אם הוא או השף מוכנים לקחת אחריות על מה שיקרה לה או לצאצא/ית העתידי/ת אם היא תאכל את מה ש"השף מגדיר כוול-דאן". למה היא צריכה לנהל את הדיון הזה בפעם השלישית, תהיתי, שוב, בקול רם. אני תמיד תוהה בקול רם כשאני בשוק מוחלט. בסיום הדיון הסועדת הגיעה להחלטה שהיא מוותרת על הארוחה, ומנהל המשמרת הגיע להחלטה שהוא מוותר עלינו כלקוחות.
שילמנו ללא טיפ, לראשונה בחיי. יצאנו ללא שנאמרה לנו מילה נוספת, אפילו לא "אנחנו מצטערים אם החוויה לא היתה טובה ומקווים לתקן אותה בפעם הבאה".
שוקולד ובלסמי זה שילוב מעולה, מ-עו-לה. הכנתי את העוגה הזו פעמיים, ופעמיים היא היתה הצלחה מסחררת. 
רשומות
