טוסקנה חלק VI ואחרון

זהו, נגמר.
סיכום אחרון של הטיול לטוסקנה. עבר מהר, מהר מאד.

תודה ללא-סוגרת על התיעוד :-)

והנה יתר החלקים:
חלק I
חלק II
חלק III
חלק IV
חלק V

טוסקנה חלק V

פירנצה, בייבי.
אני לא הייתי במרבית המקומות שמתוארים בפוסט הזה, כי זה היה היום בו התפזרנו לכל רוח.
הייתי באופיצי, ואכלתי ויטלו טונטו לארוחת צהרים. וזה טעים.
אבל בארוחת הערב הייתי, והיה מומלץ להפליא.

טוסקנה חלק IV

ובו יום קסום בצ'ינקווה טרה, בו הייתי חולה ומסכנה, ואפילו לא טעמתי מהשוקולטה שכולם התעלפו ממנה, אבל הייתי מאופסת מספיק להתלהב מג'ובאני (שם בדוי).

טוסקנה חלק III

בו מתואר יום נפלא בדרך היין, וארוחת ערב אלכוהולית ושתויה במיוחד.

טוסקנה חלק II

כן, זהו פוסט בהמשכים.
אחרי החלק הראשון, הנה השני.
הוא מכיל הפניה לגלידה הטובה ביותר שאכלתי מימי, והטירמיסו המזעזע ביותר שאכלתי מימי.

טוסקנה חלק I

כאמור, נסענו לטוסקנה.
היינו שמונה, ונסענו לתשעה ימים, והספקנו לאכול המון, ולשתות גם המון.
ובגלל שהחיים של עודדי ושלי הם דבש תמרים, אנחנו אפילו מקבלים, יחד עם הנסיעה, שירות כתיבת פוסטים על הנסיעה.
זה בגלל שנסענו עם לא סוגרת ת'פה, והיא כותבת אצלה יומן מסע.
אז בכל פעם שהיא תפרסם, אנחנו יכולים פשוט ללנקק אליה, והחיים שלנו הופכים להיות דבש תמרים עם שומשום.

אז הנה, חלק ראשון של המסע.

געגועי לטביליסי

פוסט זה יפורסם במועד בו כותבי הבלוג נמצאים בחו"ל. טיול קצרצר בטוסקנה.
אל תדאגו, אם תשאירו תגובה, נראה אותה מיד כשנשוב, ואנו מבטיחים לענות.

אין לנו שורשים גאורגיים, וחבל שכך. אני חושב שמן ההגינות שלכל אדם יהיו באילן היוחסין נציגים מעיראק, מאיטליה, מיפן, מרומניה, מצרפת, מלוב או מתוניסיה, מיוון, מארגנטינה ומגאורגיה. ככה היינו זוכים בהיכרות מקרוב עם כל המטבחים החביבים עלי.

אבל כשאין קרובה גאורגית נושאת מתנות, אפשר לפחות לכסות על המחסור בביקורים תקופתיים במסעדות מתאימות. בפרץ ספונטניות החלטנו במוצאי ראש השנה לבדוק אם יש מקום ב-"Deda" בגבעתיים, וגילינו לגמרי במקרה שיש לה קרוב בבת ים, ושמו "בית חצ'פורי". החלטנו לבדוק את העניין מקרוב.

הזמנו מקום בטלפון, דבר שהתברר בדיעבד כנבון, כי המקום באמת לא גדול: יש בו כעין מרפסת עץ פתוחה המשקיפה על הים (מעבר לכביש, כמו כמעט כל המקומות בטיילת בת ים) ובה כמה שולחנות. מלבד המרפסת נמצאים בפנים, בחדרון ממוזג, שני שולחנות בלבד, כל אחד לארבעה סועדים.

התיישבנו באחד משני השולחנות הממוזגים ונשאלנו מה נרצה לשתות. ענינו "מים". המלצר התנצל בנימוס והסביר שלפי נהלי המקום מגישים רק מים בבקבוק של ליטר. כלומר, מים מינרליים ולא מי ברז.

-אז אי אפשר לקבל מי ברז?
-לא.
-אתם יודעים שיש חוק במדינה שמחייב להגיש מי ברז?
-אלה חוקי המקום. הוראת בעל הבית.

בשלב הזה כבר התרגזנו ושקלנו לעזוב את המקום. ביקשנו לקבל את פרטי אותו בעלבית והציעו לנו את כרטיס הביקור של המסעדה (שאת מספר הטלפון שלה דווקא היה לנו). פה כבר נאלצנו להציג תעודת עיתונאי ולחזור על הבקשה לקבל את הטלפון של בעל המקום. בשלב זה הגיעה מישהי אחרת, התנצלה שוב והסבירה שמאחר שאין במקום קרח, הם מגישים רק מים קרים (בבקבוק של ליטר). אמרנו שלא ביקשנו קרח, והיא השתכנעה להגיש לנו מי ברז. בלי קרח. החלטנו לתת צ'אנס.

אחרי התקלה המוזרה הזו, הדברים זרמו יפה יותר. לשולחן הוגשה צלוחית עם פרוסות מלפפונים חמוצים די טובים, ולצדה צלוחית עם סלט כרוב חסר ייחוד. אחרי עיון בתפריט, שבו מספר מנות ממסעדת Deda, בחרנו בחצ'פורי בדריג'אני - מאפה גבינות, חצילים וביצה, דולמה - עלי גפן ממולאים בשר טחון, וחמישיית חינקלי - כיסונים ממולאים בשר טחון ומרק, שהוגשנו עם רוטב טקמאלי. התייעצנו עם המלצרית אם זה מספיק לזוג והיא אמרה שכן, ובדיעבד - צדקה. הצטערנו רק שמרוב הבלגן על המים ממש שכחנו להזמין איזה יין גרוזיני טוב - ולא חסרים כאלה במקום.

המנות הגיעו מהר למדי. הדולמה היו חמצמצים וטעימים, החינקלי היו מצוינים, מלאים במרק בשר עם טעמים עשירים (וכן, שתינו אותו היישר מהחינקלי, כראוי למקצוענים) והטקמאלי היה טוב. אבל גולת הכותרת הייתה הבדריג'אני: לא יאומן מה אפשר לעשות עם קצת בצק, גבינות, ביצה וחצילים. הרעיון קצת דומה לסביח אבל התיבול אחר לגמרי, ממש אחלה. הזמנו גם דיאט קולה, וגם היא הוגשה באמת בלי קרח (אבל יצאה מהמקרר).

החשבון היה 120 ש"ח לפני טיפ - תמורה מצוינת לכסף. כדאי רק שיקנו שם מתקן לקוביות קרח.

"בית חצ'פורי", רחוב בן גוריון 105, בת ים. טל': 03-6560929

נו, באמת

מזמן לא כתבתי ביקורת מסעדות. גם כי קצת מיציתי, וגם כי יש לי חברים שכותבים טוב ממני בתחום.
אבל יש מקרים שגורמים לי להרים שוב את העט (טוב, נו, מטאפורית). והנה בשבוע שעבר התרחש מקרה שכזה. ברפאל, לא פחות ולא יותר.

רפאל תמיד היתה אצלי ברשימת המסעדות המוצלחות יותר, תמיד ידעתי שאפשר להגיע ולקבל אוכל טוב, מוקפד, עם טוויסט מעניין. החלק העצוב בהשתלשלות האירועים היתה שהאוכל עדיין טוב. זה השירות שהיה מחפיר ומתחת לכל ביקורת.
למעשה, כ"כ מחפיר, שמבחינתי נסתם הגולל על רפאל. מעולם, אבל מעולם, לא יצאתי ממסעדה מבלי להשאיר טיפ. מעולם. גם אם השירות היה לא משהו. כשאני רוצה לנזוף או להעביר מסר לגבי השירות, אני משאירה 10% עגול. רמז דק. הפעם השארתי אפס. א פ ס.

אין לי כח להגרר לאמוציות, אז פשוט אתאר את העובדות:

היינו שישה. שבת צהרים - ארוחה עיסקית (הרעיון מגניב, של כל הראשונות מגיעות לשולחן + עיקרית לבחירה).
הושיבו אותנו מאחורי פרגוד זכוכית בפינה, במקום אליו המזגן לא מגיע, וקרני השמש החמות מהחלונות מחממות את האוירה. ביקשנו לעבור, לא היה מקום, לכן סגרנו את התריסים והזזנו את השולחן מעט הצידה.

הזמנו שתיה. בין השאר ביקשו החברים לשולחן מים - מי ברז. הגיע בקבוק מים מינרליים. הוחזר בקבוק מים מינרליים, וביקשנו שוב מי ברז. הגיעה יתר השתיה שהזמנו. הופ! הגיע בקבוק מים מינרליים. הוחזר בקבוק מים מינרליים, וביקשנו שוב מי ברז. בסוף הגיעו מי הברז, ומילאו אותם בהמשך הארוחה באופן שוטף.

הזמנו את העיקריות. אחת מאיתנו היתה בהריון, וזקוקה לבשר אדום. היא בדקה לפני שהגיעה ובתפריט היו שתי מנות של בשר אדום - נתח קצבים וסינטה. היא חקרה לגבי האפשרות לקבל את נתח הקצבים וול דאן. לא כי היא אוהבת וול דאן, אלא כי היא בהריון ואסור לה לאכול משהו שהוא לא מבושל לגמרי (ותאמינו לי, גם אותה זה מבאס).
הסביר לה המלצר האדיב כי את נתח הקצבים מוציאים רק רייר או מדיום רייר. היא הסבירה שזה בגלל מצב בריאותי, והמלצר הסביר שרק כך המנה יוצאת, ואולי כדאי שתזמין את הסינטה. היא קיבלה את המלצת המלצר והזמינה את הסינטה, וול דאן. כולנו סיימנו את ההזמנות.

בשלב הזה ביקשנו את הפוקצ'ה הידועה של רפאל, שאמורה להגיע לשולחן וראינו אותה מסתובבת ברחבי המסעדה אצל כל השולחנות שהם לא אנחנו (כזכור, היינו בפינה מאחורי פרגוד הזכוכית). הבטיחו לנו שכבר מגיעה אלינו פוקאצ'ה.
הגיעו הראשונות, ללא פוקאצ'ה. ביקשנו שוב. אמרו שכבר מגיעה.
סיימנו את הראשונות. ביקשנו בשלישית, ואז נשלחה אלינו פוקאצ'ה.

אחרי כרבע שעה שהצלחות של הראשונות נחו (ריקות למדי) על השולחן (הלא נקי בשלב הזה, ככה זה כאשר שישה חולקים מנות ראשונות למרכז השולחן, הוא מתבלגן), ביקשנו לפנות את הצלחות. שאלו אותנו אם סיימנו הכל ואמרנו שכן, ניתן לפנות הכל. נלקחו חלק מהצלחות, ואז שוב נעלמו המלצרים.
כדי לרמוז שוב, ערמנו את הצלחות שנותרו במרכז השולחן, זו על גבי זו. הגיעה מלצרית והתחילה לערוך את השולחן לעיקריות. בשלב הזה כבר חשבנו שראוי להעיר, אז ביקשנו שלא לערוך לנו את השולחן לפני שמנקים אותו.
אה, לקחת את הצלחות של הראשונות? תהתה המלצרית.
כן. כבר ביקשנו לפנות.
ולהחזיר אותן לשולחן אחרי שאני עורכת אותו לעיקריות?
הבטנו זה בזה בחוסר הבנה. מה להחזיר, את ערמת הצלחות הריקות שעומדות זו על גבי זו בערמה גבוהה במרכז השולחן? לא, לא להחזיר.
פינו, ניקו, וערכו את השולחן.

הגיעו העיקריות. הסינטה הגיעה מדיום-וול, יותר לכיוון המדיום. שתי מנות נתח קצבים הגיעו קרות - לחלוטין. קרות יותר מטמפרטורת גוף - אני יודעת כי נגעתי בהן. קראנו למלצר והתלוננו.
הוא התנצל, החזיר את המנות הקרות למטבח, ופתח בתחקור נוסף, בפעם השניה, של הסועדת עם הסינטה, בו היא שוב הבהירה שמסיבות בריאותיות היא לא יכולה לאכול מנה שאינה וול דאן. בשלב הזה הגיע מנהל המשמרת (אני חושבת) ושטחנו את הבעיות שצצו עד אותה נקודה. לגבי הסינטה הוא התעקש שכך המנה מוגשת.
למה אנחנו צריכים לנהל את הדיון לגבי מידת העשיה של המנה פעמיים, תהיתי בקול רם. היא הרי קיבלה את ההמלצה ללכת על הסינטה בגלל שמנה אחרת לא יכולה להיות מוגשת כפי שהיא רוצה. הייתי מצפה שאם יש בעיות להכין את המנה כפי שרוצים הן תעלנה בעת ההזמנה, ולא אחרי שכנוע של הסועד לקחת מנה אחרת - שגם אותה, כך מסתבר, לא ניתן להכין.
אני אבדוק מה ניתן לעשות, הבטיח מנהל המשמרת ונעלם.

חזרו העיקריות שעשו טיול חזרה למטבח. נתח הקצבים תקין. הסינטה עדיין מדיום-וול. שוב הגיע מנהל המשמרת. שוב דיון לגבי מידת העשיה. "השף אומר שככה הוא מגדיר וול דאן", משפט דבילי מזה לא שמעתי בחיי. אם היה אומר "השף לא מוכן להכין את המנה הזו במידת עשיה אחרת", ניחא. גם על זה אני יכולה לפתוח ויכוח, אבל לפחות זה לא יגרום לי לפקפק ביכולת של השף להבחין מהי מידת העשיה שהוא מכין. הרי מידות עשיה הן משהו אוניברסלי ולא תלוי ב"הגדרה" של השף. תגיד שאתה לא מוכן להכין אחרת וזהו. אה, ותגיד את זה בהתחלה, בעת ההזמנה.

בשלב הזה נשברה הבחורה ואמרה למנהל המשמרת שהיא בהריון (פרט שלא התחשק לה לחלוק עם הצוות במקום, למרות שהיא חשה קרובה אליהם אחרי חווית הסעודה, שהרי ידוע שהרפתקאות מסמרות שיער מאד מגבשות), ושאלה אם הוא או השף מוכנים לקחת אחריות על מה שיקרה לה או לצאצא/ית העתידי/ת אם היא תאכל את מה ש"השף מגדיר כוול-דאן". למה היא צריכה לנהל את הדיון הזה בפעם השלישית, תהיתי, שוב, בקול רם. אני תמיד תוהה בקול רם כשאני בשוק מוחלט. בסיום הדיון הסועדת הגיעה להחלטה שהיא מוותרת על הארוחה, ומנהל המשמרת הגיע להחלטה שהוא מוותר עלינו כלקוחות.

שילמנו ללא טיפ, לראשונה בחיי. יצאנו ללא שנאמרה לנו מילה נוספת, אפילו לא "אנחנו מצטערים אם החוויה לא היתה טובה ומקווים לתקן אותה בפעם הבאה".

שונא מתנות יחיה?

לפני כמה שבועות הוזמנו לאכול חינם באיזה מקום קטן בת"א. מכיוון שההזמנה לא הייתה בזכותי אלא בזכות בן זוגי, אני מרגיש פטור לגמרי מלספר לכם באיזה מקום מדובר, מה עוד שהפוסט הזה הוא לא על האוכל שם. המקום הוא מין חנות פיצפונת לכל מיני מאפים ומתוקים, ויש להם אזור ישיבה קטן שבו אוכלים ארוחות בוקר וצהריים. בופה חלבי במחיר קבוע ולא יקר.

הגענו בשתיים בצהריים. בערך חצי מששת השולחנות במקום היו מלאים. לקחנו צלחות ועברנו על המנות בבופה, שמים בצלחת מעט מרוב המנות - הלא הגענו לשם ביקורת, והתפקיד מחייב לטעום מגוון תבשילים. התיישבנו והתחלנו לאכול.

האוכל לא היה משהו מיוחד. כמה סלטים די טובים, פלפלים ממולאים אורז, עלי גפן ממולאים, פשטידה או שתיים - וגם אגרולים, דים סאם וסושי. מסוג השילובים שרק בתל אביב אפשר למצוא. גם השתייה בשירות עצמי - מים, לימונדה וכו'. היו במקום כמה מלצריות שגם עבדו במקביל בחנות, הן בעצם היו אחראיות בעיקר על הגשת קפה - הוא לא היה בשירות עצמי.

כמה דקות אחרי שהתיישבנו הגיעו שתי נשים בנות 50+ והתיישבו בשולחן לידנו. הן העמיסו את הצלחות שלהן בכל טוב, ממש ערמו עליהן מגדל קטן. מי שראה את הפרק ב"רמזור" שבו איצקו עושה כמה סבבי העמסה במסעדה במלון באילת - בערך ככה. הרמתי גבה קצת, אבל שיהיה, מה זה ענייני.

בשלב הזה אנחנו כבר מיצינו את האוכל, וחזרנו לבופה לטעום מהמתוקים. לקחתי צלוחית והנחתי עליה שני כדורי שוקולד ושני ריבועי עוגיות. חזרנו לשולחן וטעמנו מהם. הכדורים היו טעימים, העוגיות לא. בשלב הזה המלצרית הביאה את הקפה שלנו, וגם צלוחית עוגיות מהחנות - סוגים שלא היו בבופה. האמת היא שכולן נראו כמו אותו בצק פריך שרק נתנו לו צורות שונות, ונדמה לי שבקושי טעמתי מהן (אבל לכו תדעו, הזיכרון מתעתע כשמדובר בדברים כאלה).

בשלב הזה גם שכנותינו בשולחן הסמוך הגיעו לשלב המתוקים. כשהן חזרו מהשולחן הופתעתי לראות שכל אחת לקחה צלחת, ולפחות זו שישבה מולי, העמיסה בה לפחות שישה או שמונה כדורי שוקולד - ועוד כמה עוגיות מהצד. זו שישבה בגבה אלי לקחה צלחת נפרדת, שראיתי רק לרגע אבל באותו מבט חטוף התרשמתי שגם הצלחת שלה מלאה כהוגן.

איך לומר? קצת התפלאתי. האוכל אמנם לא היה הכי טעים שפגשתי, אבל הוא היה טוב ומשביע, ובכמות ללא הגבלה. איך אפשר לאכול כל כך הרבה מתוקים אחרי שהן העמיסו את הצלחות במנות ראשונות ועיקריות?

ההסבר לא איחר לבוא, שכן זו שישבה ממולי לקחה את המפית שלה, ובאלגנטיות רבה הכניסה לתוכה את כל כדורי השוקולד, ואז הכניסה את המפית הממולאת אל התיק שלה. נדמה לי שגם זו שמולה עשתה משהו דומה, אבל מאחר שראיתי רק את הגב שלה, אני לא יכול להישבע על זה. הייתי די בשוק. כמה עולה כדור שוקולד כזה? חצי שקל? שקל? הרי זה על גבול הגניבה, אם לא גניבה ממש - אמנם בופה הוא ארוחה במחיר קבוע, אבל אין הכוונה שהסועדים ימלאו כלי קיבול במזון...

אבל זה עוד לא נגמר. כשהשתיים ראו שאנחנו קיבלנו צלחת עוגיות עם הקפה, הן מחו בפני המלצרית. גם הן רוצות!

המלצרית הנחמדה הלכה להביא עוגיות עבורן, והן בינתיים קמו לסיבוב מתוקים נוסף. הפעם, אני מודה, הסתכלתי עליהן במכוון ולא במקרה, ואכן כל אחת מהן חזרה לשולחן עם צלחת עמוסה כדורי שוקולד, ועוד צלחת ובה כמה פרוסות עוגה. כשהן התיישבו הגיעה המלצרית עם העוגיות שלהן, שאלה אם הכל בסדר ופטפטה איתן במשך דקה. באותה הדקה הן לא נגעו בכדורי השוקולד. אבל כשהמלצרית הלכה, זו שמולי הושיטה יד לשולחן הסמוך לה, נטלה משם מפית (הרי המפית שלה, כזכור, כבר הייתה בתיק שלה, מלאה כדורי שוקולד), מילאה אותה בכדורי השוקולד, והכניסה אותה לתיק.

בשלב הזה הן התפנו לטעום מהעוגיות שהמלצרית הרעיפה עליהן.

תגידו, רק לי זה נראה כמו שריטה עמוקה? הנשים האלה לא היו ניצולות שואה. מה זה? מין קמצנות מטורפת? מין אקט של "הנה, דפקנו אותם"? אפשר לראות דבר כזה בארץ תרבותית כלשהי? אתם הייתם עושים את זה?

אני יודע, הרבה שאלות. אבל באמת שאני צריך קצת תשובות.

ישר לוריד

קפאין, בית קפה קטן, מתהדר במנות גרוזיניות וחצר אחורית חבויה.

התפריט הוא תפריט בתי קפה רגיל - סלטים, מאפים, פסטות, ארוחות בוקר. אבל לרוב המנות תוספת שעושה אותן מיוחדות - גבינה מיוחדת, בצק שונה.

בנוסף, קיימות מנות גרוזיניות למהדרין - רובן מאפים שונים.

שלוש פעמים בשבועיים האחרונים הייתי שם לארוחת צהרים - באחת טעמתי שקשוקה גרוזינית - הרבה כוסברה ופלפל חריף. ובפעמיים האחרות אכלתי לוביו - תבשיל שעועית, מעט חמצמץ, עם הרבה עשבים.

המנות מלוות בסלט חסה ולחם גרוזיני, מבצק נפלא, עם המון חורי אויר קטנטנים ומרקם כמעט גביננתי. תחקרתי את אבי, מבעלי המקום, והוא אמר שהלחם עובר שלוש התפחות. מה שזה לא יהיה, קשה להפסיק לאכול ממנו.

בפעם האחרונה, הייתי שם עם חברים לעבודה, שהימרו על עלי הגפן הממולאים האורז, שהוגשו עם יוגורט וחמאה מומסת.

הילה, חגגה את הפירסינג שלה (ראו, נקודה מנצנצת בצד האף שלה) עם לוביו.

האוירה נהדרת. החצר הקטנה, שלעולם לא תנחשו שקיימת לפי מבט מבחוץ, היתה מוצפת שמש. השירות אדיב, מסבירים על כל מנה ומפרשים כל שם מוזר (לי לפחות).

לארוחת צהרים באמצע יום עבודה, הבעיה היחידה היא הזמן - אין לנו. לכן שמחנו לגלות שניתן להתקשר מראש ולהזמין את המנות, וכאשר הגענו הן כבר חיכו לנו על השולחן. שירות נפלא.

לסולדי הכוסברה, מומלץ לשאול על כל מנה אם יש בה את העשב מעורר האנטגוניזם הזה. אני מתה עליו, אז לי אין בעיה.

מחירי המנות נעים בין 20-50 שקל.

נחלת בנימין 63, תל אביב

03-6868986

קונדיטוריה-קפה-כנרת

לסיום טיול סוף-שבוע ספונטני לכנרת, חיפשנו מקום לאכול בו ארוחת בוקר מאוחרת. בפנקס ההנחות שאפשר למצוא בכל צימר, הופיעה "עוגתה", קונדיטוריה-בית קפה בקיבוץ כנרת (לא המושבה).

כנרת תמיד מזכירה לי את ה- A-Z הלונדוני, בו כל שם מופיע עשרות פעמים - כיכר, רחוב, סמטה, שדרה - כולם באותו שם, במקומות שונים לגמרי על המפה. אז כנרת הקיבוץ, לא המושבה, כן?

מבחוץ המקום נראה כמו אזבסטון קיבוצי נפוץ, או במילים אחרות - לא משהו.

נועה נשארה ברכב ושלחה אותנו לבדוק את הפנים, האם מבאס כמו החוץ.

מה אומר לכם, זה כמו הבקבוק של ג'יני, נראה אחרת לגמרי מבפנים. מיד שלפנו את נועה מהמכונית והצעדנו אותה פנימה.

היינו היחידים שם, ביום ראשון בשתים-עשרה בצהרים, והשירות היה קשוב ואדיב.

הקונדיטור במאפיה בחדר האחורי רידד בצק פריף לתבניות פאי אישיות. התאפקתי לא להסתנן פנימה ולהציץ לו מעל הכתף.

הלכנו על ארוחת בוקר ב- 45 ש"ח.

לשולחן הגיעו קעריות עם גבינת שמנת, לבנה, גבינה מלוחה (פטה לדעתי, נהדרת), ריבה, לחמניות מצויינות, לחם שיפון, ואפילו פלוט אחד. הכיף היה בכל ה"קטנטנים" החמודים - בטטה אפויה, ממרח עגבניות, ממרח זיתים, וההכי הכי טעים - ממרח אגוזי מלך, שומני ואגוזי, מי צריך חמאה בכלל...

שתי ביצים וסלט ירוק לצידן הגיעו לשולחן, יחד עם השתיה הקרה.

את הקפה כבר לקחנו עם עוגת גזר (הקפה נכלל בארוחת הבוקר, העוגה לא).

הרשו לי להגיד משהו, וזו לא הצהרה שנאמרת בקלות ראש - זו היתה עוגת הגזר הטובה שאכלתי מעודי.

זהו, אמרתי. רכה וממלאת ומנחמת ומתוקה בדיוק במידה.

היא הגיעה עם כדור גלידה וניל (בחיי, מעולם לא חשבתי להגיש עוגה בחושה מז'אנר הבריאות עם כדור גלידה) וזה היה שילוב מנצח.

ואז הרגשתי מוכנה לחזור לעבודה למחרת.

עוגתה

קיבוץ כנרת (לכו לפי השילוט)

04-6759687

ג'מילה היפה

על יסודות פביאנה הוקמה לה המרוקאית הקטנה הזו. ארבעה שולחנות בחוץ, על נחלת בנימין פינת גרוזנברג, ועוד מקום לכמה אנשים בפנים, ליד המנורות המעוצבות להפליא.

אני ומ. שותפתי לעבודה, החלטנו לבדוק אותה בצהרים שימשי אחד. השמש יפה לקוסקוס.

המנות נעות בין 35 - 45 שקלים, וניתן למצוא בהן קוסקוס ירקות, קציצות, דג ברוטב עגבניות ותבשילי טאג'ין למיניהם. המנות מוגשות בכלים מקסימים, שמכניסים לאוירת הקוסקוס והתבשילים.

בעלי המקום גם מבשלים, מגישים ומסבירים על המנות, ורואים שהם נהנים מהמקום ומהאוכל.

הכי כיף לאכול אצל מישהו שמתלהב מהאוכל. ישר פותח את התיאבון.

התחלנו במנה אחת של מרק חרירה, שהגיע חם ובשרי בקערית. המרק היה לא-רע, ברם לא נפלנו מהכיסא.

יחד עם המרק הגיע לחם פרוס עבה, כזה של פעם, ויחד איתו צלוחית טחינה, סלט גזר, וסלט כרוב. היה טעים. הסלטים והלחם נכללים במחיר העיקרית.

לעיקרית אני לקחתי דג, שטענו שיהיה מעט חריף ("המנה היחידה שלנו שמעט חריפה"), ואילו אני, שלא ידועה שמי שבולסת חזרת והריסה ללא מצמוץ, אכלתי אותו ללא בעיה. רוצה לומר, לא חריף ולא בטיח. חבל, כי קצת חריף הוא היה צריך להיות, אבל בכל מקרה היה טעים. באמת טעים. חסרים לי מקומות סבירים לאכול בהם דג בארוחת צהרים עיסקית, אני שמחה שעכשיו נמצא לי הפתרון.

הדג הגיע עם צלוחית קטנטנה של אורז. המנה כולה לא היתה גדולה. פילה אחד של דג, לא גדול. בלי הלחם והסלטים (וחצי מנת מרק), יש מצב שהייתי יוצאת משם לא שבעה. בגיחה נוספת שבועיים אחר-כך הצצתי בשולחנות ליד וראיתי קערת אורז גדולה יותר - יתכן והמצב כבר תוקן.

מ. לקחה מנת קוסקוס וירקות שהיתה נפלאה. ממש. אין מילים. פה ג'מילה מראה לנו מי זכתה בתחרות מלכת היופי. קוסקוס משובח, ירקות חמים, קערית מרק בו בושלו הירקות מגיעה עם הקוסקוס גם היא. מנה משביעה, מלאת טעמים. התקנאתי במ., וגנבתי כף מהמנה שלה.

שורה תחתונה - אני אחזור, על בטוח. בעיקר בשביל הקוסקוס, אבל גם כדי לטעום את המנות שטרם טעמתי. השמועות במקום העבודה מספרות על טאג'ין עוף ששווה את ההליכה עד ליפה ההיא.

גרוזנברג 31 (פינת נחלת בנימין), ת"א

03-5166123

שלוש המלצות קיץ

אתמול קרו לנו שלושה דברים טובים. אחד מהם אפילו קשור לאוכל.

1. סוף סוף, Blue Man Group מופיעים בארץ! אם תלכו להופעה שלהם תלמדו How to be a Megastar, ואלה, בטח תסכימו, כישורים שלא הולכים ברגל. את ה-DVD של המופע הזה יש לנו כבר כמה שנים, אבל להיות בהופעה על-אמת זה כבר משהו אחר. 100 דקות מהנות מאוד (אם כי מחירי הכרטיסים מהנים פחות), ו-17 מיליון איש שכבר ראו את המופע, זה אומר משהו. הופעה אחרונה ב-13 ביוני. כדאי ללכת.

2. אחרי שיוצאים מההופעה, במיוחד אם היא כזו שמתחילה בשתיים בצהריים של יום שישי, עלול לתקוף אתכם הרעב. אנחנו כמובן תקפנו חזרה וקפצנו לרמת החייל. שם, בעודנו מהדסים על המדרכה תוך התלבטות מכמירה על ריבוי המסעדות ומיעוט הזמן והכסף, ראינו בזווית העין שלט נחבא אל הכלים, שבישר שלידנו brasserie hudson. זה התאים לנו מאוד, כי לפתע נזכרנו שכבר שמענו על המקום ומזמן רצינו לאכול בו.

המקום מעוצב נחמד, יש בו שירות מהיר ויעיל ותפריטים שונים לצהריים, לערב וללילה. בצהריים יש בהאדסון עסקיות, אבל גם בערב המחירים סבירים (קרי: בינוני-יקר). למנה ראשונה חלקנו סלט יפני טעים וענקי (ממש! כזה שלשניים קשה לסיים) עם טמפורה שרימפס וקלמרי (56 ש"ח), אבל ההצלחה האמיתית הייתה העיקריות. לקחנו מנה אחת של "סלופי ג'ו אנטרקוט" - המבורגר גדול וטעים (61 ש"ח) עם צ'יפס פריך וטוב מאוד, ומנה של "נתחי פילה בקר עם פירות ים ברוטב טבעי surf and turf מוגש עם טמלה תירס ועלים ירוקים מאודים" (99 ש"ח). זו הייתה מנה מעולה, שירה ממש. השילוב בין טעמי הבשר ופירות הים (שרימפס ומולים) היה מוצלח מאוד, וניגודי הטקסטורה בינם לבין הטמלה (סוג של פולנטה דרום אמריקאית) והעלים (תרד ורובארב, כנראה) עשו מעניין בפה. שווה לבוא רק בשביל מנה כזו.

brasserie hudson, הברזל 27 רמת החייל, ת"א 03-6444733 http://hudson-tlv.com

3. בדרך הדלקנו את הרדיו וחשבנו שחזרנו לשנות השמונים: פגשנו את קול השלום ז"ל. מתברר ש"רדיוס 100FM" עושים להם מחווה בדמות תוכנית יומית, שמשודרת כל יום משש עד שבע בערב, ובסופ"ש בין ארבע לשש בערב. מי שהיה שומע בזמנו את התחנה (OMG, זה היה לפני 20 שנה!) יכול ליהנות שוב מהשדרנים דוברי האנגלית הבריטית, והפזמונים המקוריים של פעם. למען האמת, זה לא חדש, אבל עד היום אנחנו לא שמענו על זה ואת זה. הנאה צרופה: No more war, no more bloodshed. ויש גם ארכיון.

מפזרים פירורים - מה איבדתי ברמלה – כנראה את מהראג'ה

כן, כן, פירורים אינו בוחל בשליחת הכותבים הפרילנסרים שלו אף למחוזות רחוקים, ואת מנת הביקורות ליום ההולדת של הבלוג הביאה לנו לא-סוגרת-ת'פה, הישר מרמלה הרחוקה, ביקורת עם ניחוחות קטורת והודו.
היא גם חוגגת החודש את יום הולדתה, ב- 10 למאי. מזל טוב, לא-סוגרת! כיף לחגוג ביחד!


זהו פוסט יומולדת (פוסטולדת). יומולדת שלי (כי את של הבלוג שלי פספסתי), ויומולדת של הבלוג "פירורים" (החודש חוגג שנה), של חברתי הכלבה Beagle. יש שמועות שהוא גם של סופי ועודדי, אבל אני לא נוטה להאמין לכל שמועה. זה הכל אגדה אורבאנית. בכל אופן, לכבוד חגיגות השנה להיווסדו של פירורים, הפוסט הזה אינו מופיע בבלוג שלי, אלא הוא מתארח בפירורים. כבר באוגוסט אשתקד הייתי אמורה לכתוב פוסט אורח בפירורים, ואפילו התחלתי לכתוב, אבל המחשב שהיה לי אז בדיוק מת (והכלב אכל לי את שיעורי הבית) וזה בסוף לא קרה.

סיפורנו מתחיל לפני 16 שנה (!). הייתי אז בחופשת הקיץ בין שנה א' לשנה ב' בתואר ראשון, ובסתם יום רביעי הצטרפתי לעפרה, אשת בן-דודי, ליום שוק ברמלה. זה היה כל-כך מזמן, שאפילו אוטו לא היה לי, כך שבדרך הלוך תפסנו טרמפ עם הורי, שעשו לכבודנו עיקוף בדרכם לירושלים. את הדרך חזרה עשינו באוטובוס (!). המטרה – לקנות בדים רקומים שהעלייה הרוסית הביאה איתה משם. הצ'ופר – מהראג'ה - מסעדה הודית קטנטנה שחבויה מאחורי חנות תבלינים. אמא שלי, שנהגה לחפש המלצות על מקומות מעניינים, שלחה אותנו לשם.

הכתובת – הרצל 100. חנות תבלינים קטנטנה ומתוקה, חדרון קטנטן עם שלושה שולחנות צפופים, ובעלי מקום שאינם מדברים עברית. המתכונת של הארוחה – מזרימים אל השולחן מנות לפי הסדר, עד שהלקוח אומר די. והוא משלם לפי מה שהספיק להגיע. אני גם זוכרת לא מעט דברים חריפים. עד כאן מה שהיה אז.

בחלוף 16 השנים, תמיד רציתי לחזור לשם. נשארתי עם זיכרון קסום. בינתיים, מתישהו במהלך השנים, המקום עבר לצידו השני של הכביש, להרצל 87. למרות התשוקה להשיב את הקסם, תיארתי לעצמי שהמקום השתנה. גם תרבות האוכל השתנתה בינתיים, והיום גם הישראלים שטיילו בהודו הביאו איתם את הבשורה, במקומות כמו 24 רופי (שכתבתי עליו בפורום מטעמים) וסב קוץ' מילגה (שכתבתי עליו בבלוג שלי, לא סוגרת ת'פה). נו, וגם אני השתניתי, בכל זאת 16 שנה.

והנה, הגיע היום שמצאתי סופסוף מי שתהיה מוכנה לנסוע איתי לרמלה. "שירי בירה" שמה, ונסיעה זו כוננה עליית מדרגה במערכת היחסים שלנו, שבוססה עד כה על בירה, ואילו בפגישה זו, לא זו בלבד שלא היתה בירה, לא נכח בה אלכוהול כלל (!). אבל כן היה בה אוכל. חייב להיות אוכל. שהרי מערכות היחסים שלי תמיד קשורות באוכל, אפילו אם הן מבוססות על דברים אחרים, כמו אהבה למוסיקה למשל.

ולענייננו. נסענו ביום שישי. חנינו ליד השוק ופנינו למהראג'ה. גם משכנם החדש ((שכבר לא כל-כך חדש, הם נמצאים בו כבר 3 שנים) מורכב משני חדרים, אבל גדולים. חנות התבלינים נראית סתמית, ונמכרות בה בעיקר תערובות הודיות ארוזות, ולא נראה זכר לתבלינים טריים בתפזורת.




החלל האחורי מרווח, עם כעשרה שולחנות גדולים. עם זאת, בכל רגע נתון היו מאוכלסים רק כשניים שלושה מהם.

את פנינו קיבל הודי שידע לדבר עברית. אם כי אני חייבת להדגיש שהם לא התקדמו הרבה בלימוד השפה במרוצת השנים. עוד בטלפון, כשהתקשרתי לוודא שהמקום עדיין חי ובועט, הסבירו לי שביום שישי נהוגה ארוחה בסגנון בופה, תמורת 50 ₪.

האיש הציע לנו לפתוח עם כופתאות תפוח אדמה ובצל, ולהוסיף להן רוטב תמרינדי (או תמר הינדי, כמו שאנשים טועים לכתוב, אבל לפחות השגיאה הולמת מסעדה הודית) או רוטב כוסברה (אני חושבת).

בגזרת התבשילים הוצעו לנו:
פלק פניר (תרד עם גבינה, כששירי שאלה איזו גבינה זו, היא נענתה Cow Cheese. אז אל תשאלו אותי איזו).

עוד בתבשילים היו כרובית עם תפוחי אדמה ברוטב כתום, לוביה, תבשיל עדשים צהוב וגם אורז לבן. שום דבר שם לא היה ממש חריף. לא, אני אנסח זאת שוב – שום דבר שם ממש לא היה חריף.

ככה נראתה הצלחת שלי אחרי העמסה ראשונה (מתוך שלוש...)

הכל היה טעים מאוד, אבל את הבשורה כבר התבשרנו מזמן. ואת האוכל הזה אפשר למצוא היום גם בתל אביב. ואפילו יותר בזול, אבל אולי ברמות הגיינה נמוכות בהרבה (שירי הדגישה פעמיים שהשירותים הפתיעו אותה בניקיונם). מאוד יכול להיות שיום שישי זה לא היום הנכון לבוא לשם, כי לפחות לפי הנייר עליו קיבלנו את החשבון, הם מגישים כ-60 מנות אוכל.

כשכבר ביקשנו חשבון, הציעו לנו קפה או צ'אי. הלכנו על צ'אי. גם שירי וגם אני לא הצלחנו לשתות יותר משתי לגימות. זה היה סתם תה עם חלב חסר טעם ועם ריח לוואי. לפחות הוא לא היה כרוך בתשלום נוסף. יכולנו גם לקנח בסוכריות אניס, אבל יש להן טעם של אניס, אז למה שנרצה.

חשוב לי להדגיש שלמרות הכל היה טעים ומעניין, וזה אפילו הגיע לפייסבוק.

אז יומולדת שמח לי ולפירורים, ותודה על האירוח הלבבי. ובמסורת פירורים, נסיים בסרטון.
כולכם מוזמנים להצטרף בפזמון:
Maharaja is the king, he prefers the cowboy thing. Yipidy – hey!

מהראג'ה Maharaja
הרצל 87
רמלה
08-9223534


ותוספת של הרגע האחרון – רגע לפני פרסום הפוסט התקשרתי לשאול כמה זמן המקום נמצא במיקומו החדש, ויצא שסיפרתי שעומדת להתפרסם ביקורת שלי באינטרנט. זו שהשיבה לטלפון ביקשה שאכתוב שבשל מדיניות העובדים הזרים של הממשלה, יש למסעדות אוריינטליות בעיה של טבחים, וכתוצאה מכך האותנטיות של מסעדות מסוג זה נמחקת, ולמרות שהם משתדלים להישאר באותה מתכונת, זה עולה להם בבריאות ובכסף. אז כיבדתי את בקשתה, והנה כתבתי.

מגניבות שקטה

זו הדרך הטובה ביותר בה אני יכולה לתאר את קבינה.
יש שם חלון ראווה של חצי-מעדניה.
יש להם אופניים משלהם, בעיצוב מאגניב לחלוטין.

יש להם מקרר גדול, וסיפולוקס, וגזירי עיתונים ישנים, ולוח גדול שעליו פתגם יומי. אלבר קאמי כיכב שם בפעם האחרונה.
יש שם אוכל. אוכל מהיר, לא מסובך, ולא מתפשר על איכות.
במו עיני ראיתי אותם מנגבים את שולי הצלחת לפני שהיא מוגשת, כמו במסעדות יקרות, למרות שהם מגישים ישירות מהגריל לסועד, ויכלו לחפף בגינונים.

המסעדה כשרה, ומגישה אוכל ישראלי - בעיקר גריל (כבד, קבב לא-תעשייתי, פרגיות) אבל גם תבשילי בקר מפעם לפעם, וכמה מנות חציל קלוי בטחינה.
מתיישבים ליד בר ארוך, מזמינים, והופ! האוכל כבר על האש.

ראשית מוגשת פרוסת לחם לבן עבה, לצד פיתה תפוחה (אוי, איזו פיתה... עבה, חוממה על הגריל, כך שהיא קריספית בחוץ ורכה מבפנים...) צלוחית טחינה, וצלוחית חמוצים.

אנחנו הזמנו:

חציל קלוי עם כבש - החציל מונח על האש להתחמם לו, ולידו מתארח בשלווה קבב כבש. הקבב נקצץ, החציל נפתח ומזולף בטחינה (מצויינת, דרך אגב) וכל הכבודה מוגשת יחדיו. נהדר, לא יודעת איפה מכינים את הקבבים, אבל הם עושים עבודה מצויינת. 38 שקלים.

קבב בקר - שלוש קציצות גדולות, המוגשות עם תפו"א, שגם הם התארחו על הגריל לצד הקבב ותפסו טעם מעושן נהדר, וירקות מאודים שלא הרגו להם את הצורה - הם עדיין נגיסים. 35 שקלים.

חציל קלוי עם נתח קצבים - אותו אחד מהכבש, רק הרבה הרבה הרבה יותר טעים... אני לא יודעת מה הם עושים לבשר, אבל הם כנראה ממש טובים אליו. 45 ש"ח, והמנה המנצחת.

קבינה -

הרצל 10, תל-אביב

ואם כבר אנחנו בת"א, הנה פרשנות מקורית ל"בטון":

עדכון מאוחר (16/11/08): למסעדה אין תעודת כשרות, אלא תעודת השגחה - הבנתי שיש הבדל. אני לא שולטת במאבקי הכח בין קבוצות שונות של משגיחי כשרות, אולם אני מבינה שלמקפידים זה עקרוני.

שתי איטלקיות

פסטה וגלידה. מה יותר איטלקי מזה?

אני ונועה הלכנו לבדוק את פאפא'ס, מסעדה איטלקית שהוקמה בהיכל "ביג מאמא" הישן.

ביג מאמא, אחת מספקיות משלוחי הפסטה האהובות עלי (בגלל ההקפדה על פסטה חמה ולא-רכרוכית במקביל, משימה קשה לביצוע במשלוחים) היתה מגישה פעם גם מנות בישיבה במסעדה, אי שם בין שוק הכרמל לאלנבי.

מאז שעברו למשלוחים בלבד, היתה חסרה לי מסעדת פסטה סבירה (הן מבחינת מחירים והן מבחינת מיקום), והנה קמה לה פאפא'ס וענתה על הצורך.

אז נכון, היא שם לפחות שנה, אבל רק עכשיו תקף אותנו הצורך בבצק, ולכן שמנו פעמינו בשבת צהרים שימשי לבדוק איך מתפקד אב המשפחה.

למנה ראשונה חלקנו ארנצ'יני (כדורי אורז מטוגנים, ממולאים במוצרלה), שהיה חם וטעים, והגבינה בו נמתחה היטב. שני כדורים הוגשו לצד סלסה שהיתה בינונית לחלוטין, והרגישה כמו רסק עגבניות. מנה טובה למדי.

נועה הלכה על עיקרית של פנה עם רוטב עגבניות, נקניקיות בשר חזיר פלפלים קלויים ויין. הפסטה היתה טובה, הנקניקיות טובות, הרוטב טוב - אין מה להכביר במילים.

אני הלכתי על פסטה אליו אוליו עם פורטבלו ומסקרפונה, וחיסלתי אותה במהירות שיא, מנה טובה בהחלט. יש לי חיבה למנות שמשלבות קר וחם, והמסקרפונה שהתמוססה לה על הפסטה עשתה לי טוב.

לקינוח הלכנו על טירמיסו, כמו שצריך באיטלקית. הוא היה דחוס מעט לטעמי, אבל בעיקר היה חסר לו טעם קפה. למה תמיד מתקמצנים על הקפה? טרימיסו מתוק בלי ה"מר" זה לא זה.

נועה דווקא אהבה את הטירמיסו, אבל לא התנגדה כשהכרזתי על קינוח גלידה במקום אחר.

פאפא'ס -
הלל הזקן 12, תל אביב
טלפון: 03-5107373

ב'דורו', גלידרית שף חדשה (יחסית) הספקתי להיות פעמיים לפני היום האיטלקי שבו אכלנו בפאפא'ס, ובכל הפעמים נפעמתי לגלות גלידה לטעמי - לא מתוקה מדי. הקרבה שלה למקום העבודה שלי הופכת אותה למסוכנת במיוחד...

מבין הטעמים שהשאירו עלי את הרושם הגדול ביותר (בביקורים שונים במקום):

גלידת שמנת עם שוקולד מלוח - הו, הניגודים, הניגודים. כבר הכרזתי שניגוד מרקמים, טמפרטורות וטעמים יכולים להפיל אותי. פה היתה גלידה קרה ושמנתית עם ביסקוויטים מעט מלוחים ושוקולד מריר - כל מי שאכל בייגלה מלוח טבול בשוקולד למריחה יבין על מה אני מדברת.

גלידת טירמיסו - תיקון (לפחות עבורי) לכל מנות הטירמיסו המתוקות מדי שהאכילו אותי במסעדות. הגלידה היתה כמעט ללא מתיקות, עם טעם חזק של קפה. כמו טירמיסו, אתם יודעים.

פאי פקאן - בלי להכביר במילים, טעם חזק, כאילו מיצוי של אגוזים.

אפילו גלידת היוגורט היתה טובה (לא 'יוגו', אבל בכל זאת).

תנסו, גלידה היא הקינוח של החורף.

דורו -
שדרות רוטשילד 8 (פינת הרצל) תל אביב
03-5106664

תקרא, תצליח.

יוגו היא יוגורטריה אהובה עלי במיוחד, שאני דואגת לאכול ממוצריה לפחות אחת לשבוע.

יום אחד אני נכנסת להזמין לי את היוגורט הקבוע שלי, ומה רואות עיני אם לא מדף ספרים, ממש שם, בתוך היוגורטריה?

אז יש יוזמה חדשה וברוכה, של קניה ומכירת ספרים (עם דגש על רבי מכר) משומשים. המחיר זעום, בסביבות ה- 20 ש"ח.

ספר חדש בחנות יעלה לכם 80 ש"ח בקירוב, וחוץ מזה, אתם תתרמו לחסכון בנייר, ובמקום-מדף בבית. בבית של מישהו אחר זאת אומרת, אלא אם תחליטו גם אתם למכור מספריכם, תמורת זיכוי לקנית ספרים של אחרים וחוזר חלילה.

יש לכם הרבה ספרים ומעט מקום מדף? תודו שלא קראתם את מרביתם יותר מפעם אחת... אז היום יש מספר טלפון שאפשר להתקשר אליו, ויבואו לקחת את הספרים.

יוזמה מגניבה לגמרי.

ובלי אוכל אי אפשר, אז ביקורת זריזה על יוגו:

גלידת היוגורט משובחה. אחרים מהללים את השייקים והמוזלי, אבל אני, סאקרית של גלידה.

מנה גדולה (והיא מאד גדולה) עולה 27 ש"ח וכוללת גם שלוש תוספות, על תוספת נוספת (אה! יצא חרוז!) תשלמו עוד שלושה שקלים.

יש תוספות של פירות, כולם טריים ומיוחדים - אננס טרי, בננה שנחתכת על המקום, פטל טרי, סברס ותאנים - לא החשודים הרגילים והמשעממים.

יש גם תוספות לטובת המתפנקים - גרנולה, שוקולד, נשיקות מרנג קטנטנות, מיני-קוביות-בראוניז, שערות חלבה.

הגרנולה היא גאוות המקום ומתוצרת ביתית, ואין בה קמצנות על אגוזים ושבבי ענק של קוקוס. ניתן לקנות אותה בנפרד, בשקית.

אבל הכי שווה היא תשומת הלב לפרטים.

אם הכרזתם בעת הקניה כי המנה היא לטייק אווי (על אף הספות המפתות במקום, אני לרוב אוכלת את ארוחת הצהרים שלי מול המחשב בעבודה), הם יסגרו את כוס הגלידה במכסה (הכוס, המכסה, והכפיות כולם מחומרים מתכלים), ישימו כל תוספת בכלי נפרד, יארזו הכל עם מפיות וכפיות בקופסה קשיחה בעלת ידית, ואף יניחו מעל הכל שקית קרח, שיגיע בשלום עד למשרד.

אלו אנשים שמתגאים בעבודתם ובתוצרת שלהם, וחושבים שמגיע לגלידה הטיפול הטוב ביותר.

הנה היוגורט מדגמן על רקע המחשב המשרדי. הוכחה שאני עובדת ולא רק אוכלת.

יוגו

שד' רוטשילד 19 פינת נחלת בנימין

תל אביב

03-517577

גם באמצע השבוע מגיעה לי ארוחת צהרים טובה

גם באמצע השבוע צריך לאכול ארוחת צהרים.

ואחת לשבוע, (כמעט) כל שבוע, אני אוכלת סושי.
דווקא המקומות שאליהם מגיעים באופן קבוע, הם אלו שלא כותבים עליהם ביקורת, כי מקבלים אותם כמובן מאליו.
אז הפעם אני מפרגנת למקום שמאכיל אותי כל שבוע מזה שנה וחצי (לפחות) - אוקינאווה בת"א.

בגלל שהייתי שם כ"כ הרבה, מוזר לי לדבר על השירות. כי אני כבר מרגישה כמו בבית, המלצרים יודעים מה אני מזמינה, הסושי-שף יודע כמה ג'ינג'ר אני אוכלת, המקום הקבוע שלי בפינת הבר כבר קיבל את הצורה של הישבן שלי, בחיי.

אז אני לא בטוחה שביקורת על שירות, למשל, תהיה מייצגת.

אבל האוכל - מצוין, ואת זה אי אפשר לפברק.

הדגים באיכות טובה, האורז טעים. סושי מצוין.

יש להם ארוחות עיסקיות שכוללות ראשונה (מרק, סלט או אורז ירקות - האחרון נפלא), שתי מנות סושי (אחת עם דג והשניה צמחונית) או נודלס ירקות, וכדור סורבה וספל תה ירוק. המחיר 43 ש"ח.יש גם עיסקית ב- 59 ש"ח, שם יש את אותן ראשונות, סורבה ותה, ושלוש מנות סושי (2 דג 1 צמחוני) או נודלס + מנת סושי אחת.
הישיבה רק לאורך בר ארוך (עם הפנים לשף או עם הפנים לחלון המשקיף על רחוב שבזי החביב), אלא אם תבחרו בחום התל-אביבי ותרצו לשבת בחוץ בשולחנות הקטנים.

אז אלו המנות הקבועות שלי (למרות שאני מגוונת מפעם לפעם, אני תמיד חוזרת למנות שאני הכי אוהבת):
קונוס טונה ואבוקדו. נהדר.

מאקי שיטאקי. אח, מעולם פיטריות לא היו כ"כ טובות.

אוקינאווה
שבזי 46, נווה צדק

תל אביב

03-5101099

למה את כ"כ רזה? מאנז'ה, מאנז'ה!

אני ונועה חוגגות כל אחת את הצלחת הדיאטה בארוחת צהרים, כזו שיכולה להחזיר לנו את הקילוגרמים שירדו בעבודה קשה. טוב, לא לגמרי, אבל זה שאנחנו בדיאטה לא אומר שלא מגיע לנו לאכול במסעדות. קרייבינג לפסטה הכריע לטובת קפה איטליה.

מלצרית רזה להפליא (כזו שנעלמת כשהיא מפנה אליכם את הצד) הובילה אותנו לשולחן במיקום נוראי, ומאחר ושתינו עיקמנו פרצוף הציעה לנו לשבת על הבר. הסכמנו בחדווה, שכן ישיבה על בר - אם הוא ידידותי ונוח - הוא צורת האכילה האהובה עלינו. הכנסנו את הבטן ונפרדנו מגרסת המלצרית לכרמל אקמן (בדיחת כוכב נולד 6... לא חשוב, עיזבו).

לראשונות לקחנו קרפצ'ו סלמון (32 ש"ח), ומהמיוחדות סרדינים בשמן זית (גם 32 ש"ח). הסלמון הגיע עם צלפים על גבעוליהם, וקצת יותר מדי שמן זית, והסרדינים הגיעו גם הם עם שמן זית שטופטף בנדיבות (אפשר פחות, באמת שאפשר), בצל סגול ושומר. ליד הראשונות הזמנו את פוקצ'ת הבית שהיתה חביבה להפליא (12 ש"ח). הסרדינים זכו להצלחה מסחררת, אולם הסלמון הוגדר כסתמי. סלמון נא, זה טעים, אבל לא יותר.

הצצנו לכיוון המלצרית שעמדה מהבהבת בכניסה, ובעצב החלטנו לחלוק עיקרית וראשונה נוספת במקום שתי עיקריות. הלכנו על ספגטיני נוצ'ה (50 ש"ח): ספגטיני (דה...) עם עשבי תיבול ואגוזים. המנה היתה טעימה מאד, הפעם נזהרו עם שמן הזית. המנה אינה גדולה (אל תתכננו עליה כעל עיקרית רצינית) אולם עשויה היטב. היתה בה קראנצ'יות מפירורי לחם ושום שטוגנו עם העשבים והאגוזים, ובסה"כ מאד נהנינו ממנה.

לצד הספגטיני הזמנו חציל פרמז'ן (26 ש"ח), קלאסיקה איטלקית. פה נבחנת מסעדה איטלקית, במנות הפשוטות. המנה היתה טובה מאד. בביס הראשון התגובה היתה "חביב, לא מעלף", אולם בביס השני משהו השתנה, והמנה התחבבה עד לניגוב הרוטב מהצלחת עם שאריות הפוקצ'ה. החציל היה רך, לא מריר, לא שוחה בשמן, הפרמז'ן לא מוגזם - מצויין.

איזה יופי, התחלקנו במנות שאינן גדולות או משמינות - טפחנו לעצמנו על השכם - אנחנו יכולות להזמין שני קינוחים!

האפוגטו ביאנקו (28 ש"ח) של קפה איטליה לא היה כדור גלידת וניל כמו במקור, אלא כדור מוס שוקולד לבן קפוא, עליו נשפך האספרסו המסורתי. היה לא משהו. אכלנו חצי.
הטירמיסו היה נפלא (36 ש"ח), כמו שטירמיסו אמור להיות. רך, נמס בפה, לא כבד, לא מתוק מדי, ולא עם שוקולד רחמנא ליצלן. כזה שהוציאו מהתבנית עם כף גדולה ושמו על צלחת, לא טירמיסו מעוצב. הוא כמעט נגמר, ואת שתי הכפות שנשארו על הצלחת הקדשנו לניסויי צילום בתקריב שלא צלחו, לצערי.

3 ראשונות, 1 פסטה, 1 פוקצ'ה, 1 סן פלגרינו גדול, 2 אספרסו, 2 קינוחים - 260 ש"ח לפני טיפ.

סיכום - אוירה חביבה, בר נוח לישיבה ואכילה, שירות מהיר (מאד, אולי אפילו מעט מהיר מדי) ואדיב, אין אחידות ברמת המנות - חלק נפלאות וחלק ממש סתמיות. אם נפתחו לפני 3 חודשים, זה עדיין נחשב תקופת הרצה?

קפה איטליה

קרמניצקי 6, ת"א

03-5612888

המדרחום בזכרון יעקב

לא, אין טעות בכותרת. כשמחליטים לבקר במדרחוב של זכרון כשהטמפרטורות נושקות ל-40 מעלות (ולא ברור מאיזה צד), מקבלים מדרחום. שתינו כמויות לא מבוטלות של מים ושאר נוזלים (גלידה נחשב נוזלים. בטח שנחשב. היינו חייבים, מטעמי בריאות, אתם מבינים), ועדיין בערב הרגשתי שקיבלתי מכת חום קלה. למדרחוב שלום.

לא ממש היה לנו תכנון מוגדר מה עושים שם, למעט ארוחת הצהריים שאותה, כמובן, כן קבענו מראש. התלבטנו קצת כי בזכרון, מתברר, יש לא מעט מסעדות טובות. הבחירה נפלה על "הנשיקה", ותיכף נדווח על הביקור בה.

התחלנו את היום בטעות טקטית: אחת מאיתנו החליטה לוותר על ארוחת בוקר. כמובן שגודל הטעות התברר כשהגענו לזכרון (זה היה בערך ברבע לשתיים עשרה בצהריים), והיה עלינו לאתר מיד משהו דמוי ארוחת בוקר, כדי להציל נפשנו ממוות נורא ברעב. למרבה המזל זכרון יעקב (לפחות אזור המדרחוב - שהוא היחיד שראינו) משופעת במזון ומשתה, ולא עברו שתי דקות מאז שחנינו, ועברנו ליד דלת של מאפייה קטנה, שבה מכרו כל מיני עוגות, בייגלים ולחם, ובפרט: פלוטים. קנינו פלוט חמוד מצופה קצח (3 ש"ח), והיינו מרוצים ביותר. לא ממש שמנו לב לאן נכנסנו, אבל זה היה מקום קטן ברחוב הנדיב, קצת למטה מהצומת עם רח' המייסדים. ייתכן שמדובר בחנות המפעל של מאפיית אגמי, ברח' הנדיב 26.

משם שמנו את נפשנו בכפנו ויצאנו לטרק ארוך (שעה ומשהו בחמסין שקולה לדעתי לטרק של בערך שבוע, + מונסון + יתושים + זיעה + שק"שים + דרושים) בין מיני חנויות נחמדות. היו שם חנויות משחקים (קנינו, ברור), דברים חמודים לבית (קנינו, כן) וגלריות של ציורים ופסלים (לא קנינו. מה אנחנו, מלייאנים?). במעלה רחוב המייסדים, ממש בקצה המדרחוב, נמצא בית אהרונסון ומוזיאון ניל"י, שבו ניתן לבקר, בתיאום מראש (לא תיאמנו. אנו ספונטניים!). הסתפקנו בחיוג סלולרי לשמוע הדרכה על המקום בטלפון - באזור יש שלטים קטנים ובהם המספר שיש לחייג, רעיון נחמד מאוד.

במהלך השיטוטים קפצנו אל "הלחם מקסים", בית קפה שמוכר לחמי שאור טעימים, עוגות בחושות, עוגות גבינה, שוקולד-אספרסו, טארטלטים ועוד. טעמנו מעט מהמתוקים והתרשמנו מאוד מהאיכות. לחם זיתים ולחם תאנים ואגוזים (שניהם 18 ש"ח) התגלו בבית כהצלחה גדולה, אולי גדולה מדי: הם מסוג הלחמים שחבל לאכול עם גבינה, או חומוס, או סלט: אותם צריך לאכול "נקי". טארטלט קטן של ענבים ופרוסות שזיפים על פטיסייר (22 ש"ח) היה מצוין אף הוא. בפעם הבאה בזכרון נשב פה לקפה, ונדווח גם עליו.

באחת נכנסנו אל "הנשיקה". אמנם הזמנו מקומות אבל לא היה צורך. בשעת צהריים ביום חמישי, המסעדה המרווחת הייתה ריקה למעט כמה סועדים ששמו את נפשם בכפם וישבו בחוץ. ביגל טענה שנעים שם, בצייה, "כי יש רוח". אבל ידוע שביגל שקרנית.

תפריט אמצע היום של המסעדה השתנה כנראה, כי התפריט שהוצג לנו היה שונה מזה שראינו באינטרנט, והיה מבוסס על עסקיות בכמה רמות מחיר, שהיקרה בהן 92 ש"ח. המחיר כולל מנה ראשונה ועיקרית. לראשונות חלקנו סינטה כבושה על מצע תבשיל ארטישוק (תוספת 12 ש"ח) וחציל עם טחינה ועגבנייה. ביגל הזמינה לעיקרית קדרת עגל ברוטב תמרהינדי (72 ש"ח) ואנוכי בחרתי בניוקי ממולאות מוצרלה, ברוטב פטריות (59 ש"ח).

אל השולחן הוגשה קערה ובה פרוסות שני סוגי לחם כפרי, טרי וטוב. לא הוגשה חמאה. פרוסות הסינטה הכבושה היו טעימות, ותבשיל הארטישוק ששרו בו היה עדין וטעים מאוד. החציל בטחינה היה טוב אף הוא, אך חסר ייחוד. שתי המנות היו בגודל נדיב מאוד. אחריהן, בתזמון טוב, הגיעו העיקריות. גם הן היו בגודל נדיב מאוד (לא הצלחנו לסיים הכל, והמכירים את הנפשות הפועלות יודעים שזה אומר משהו). בשר העגל היה טוב מאוד אם כי מעט סיבי, ורוטב התמרהינדי היה "ממש מדהים" - כזה שמחייב לנגב אותו, כך שטוב שהיה לחם על השולחן. הניוקי היו טובים, והכילו כנראה גם מעט עשבי תיבול בנוסף למוצרלה. היינו מציעים לשלב להבא קצת גבינת עזים - זה יכול להקפיץ את הניוקי לדרגת אלוהות. הרוטב שלהן היה נהדר - פטריות מכל מיני סוגים, ועלי תרד. יאמי.

על קינוחים ויתרנו, כי בתפריט לא הייתה גלידה.
הנשיקה Il bacio
המייסדים 37
זכרון יעקב
טלפון 04-6390133

זממנו למצוא איזה גלידת מעצבים, או איזה שוקולטייר כפרי לא נודע, אבל היה חם, וראינו רק גלידריה אחת, בצומת רח' הנדיב ורח' המייסדים: Aldo - gelateria italiana. זו אמנם רשת גלידריות ולא איזה ארטיזן עצמאי, אבל היא ותיקה מאוד, וטובה מאוד. טעמנו גלידת תאנים והחלטנו שלמרות שהטעם מצוין, זה יותר מדי דומה לאכילת תאנים קרות, ופחות מדי לגלידה. לכן החלטנו לקחת שני טעמים שיאזנו זה את זה: אלפחורס ולימונענע. האלפחורס התחיל את דרכו כ"טעים, דומה לקוקוס". כלומר, עד שהגענו למרבצי ריבת החלב. מרגע זה רטטנו מאושר. גלידת הלימונענע הייתה מופלאה אף היא, טעימה ומרעננת. זו הייתה גלידה מבריקה, לא פחות (17 ש"ח לגביע ובו שני כדורים).

אז אם מישהי מצלצלת אליכם ומנסה לשכנע אתכם לקפוץ להסתובב במדרחוב של זכרון, אל תתפתו להסכים לפני שאתם בודקים את התחזית. וקחו כובע, ליתר ביטחון. ובואו רעבים.