יום שני, 19 במאי 2008

התפרצות געשית!

שעות רבות של תכנון אסטרטגי עברו על כוחותינו בטרם נפגשנו ארבעתנו באייסברג וולקנו שבנמל תל אביב. אחר הצהריים של יום שישי, הנמל שוקק מטיילים, ובפתח הוולקנו מזרקה משולבת (מאומבדת. פיתוח לשוני חדש מבית סופי) במדרכה. יפה יפה.

שלושה מאיתנו בעלי שיניים גדולות ועיניים גדולות עוד יותר, החלטנו לאכול פיצה וגם גלידה. כל אחד פיצה לעצמו, כמובן.
הוא לקח פיצה סלמי, עם סלמי, אגוזים, מוצרלה ורוקט.
היא לקחה פיצה שלוש ושליש, עם מוצרלה, גורגונזולה, סנט מור, אגוזים (שוב!) ורוקט (גמכן שוב).
ואני - סוף כל סוף מקבלת פיצה לבד, אז הפצצתי באנשובים. פוטנסקה בשבילי, עם אנשובי, זיתים שחורים ובצל אדום. בתפריט כתוב צלפים, אבל לא זכורים לי. בלי רוקט, טודה לאל.
כל הפיצות היו מצויינות. בצק דקיק ופריכיך, שילובים טעימים. יופי.
אחרי שהתפוצצנו מהפיצה, רצינו גלידה. ברור, לא? פה כבר הצטנענו. הוא לקח לעצמו גביע עם שלל טעמים מהחלון, היא ואני חלקנו קינוח. "באנג'י לבאנט". באנג'י על שם הצלילה שצריך לצלול לעומק הכוס הגבוהה והצרה כדי להגיע לכל הטעמים בבת אחת. לבאנט על שם השקדים השולטים במערכה:
גלידת חלב שקדים עם מישמש מיובש מושרה באמרטו, סורבה מישמש, סורבה קוקוס, גודיז, מרציפן, מרמלדת משמש וקרוטוני אגוזים. הו כן. הו כן כן.
בפעם הבאה אני חולקת פיצה ואוכלת באנג'י לבנט לבד.

והחבר הרביעי? הוא הסתפק בבקבוק. לא אמרתי שהחיים הוגנים.


אייסברג וולקנו
נמל תל אביב, כיכר המזרקה, מאחורי האנגר 11
03-6026000

יום ראשון, 18 במאי 2008

ג'לי

נו כן. הדבר הזה שרוטט בצלחת כמו פודינג, אבל קצת פחות.


כשהיינו קטנים זה היה הקינוח הכי הכי. במיוחד אם בזמן ההכנה היו פורסים בננה ומסדרים את הפרוסות בתחתית הקערית, ככה שיצא פרצוף חמוד בתוך הג'לי. כן, אני יודע שאפשר לעשות את זה גם עם תותים. בשנות האלפיים (ולחילופין: אם הילדים שלך יאפים) בטח עושים את זה עם קיווי או ליצ'י.

כשגדלתי קצת, גיל 15 ככה, וגיליתי שכל מה שצריך כדי להכין את זה הוא לקחת אבקה משקית ולשפוך עליה מים רותחים, התחלתי להכין את זה בעצמי לאחים הקטנים.

אבל מעולם, מעולם, לא הגעתי למשהו כזה:





(התמונות מכאן ומכאן)





מכאן אנו למדים כמה דברים:
1. כשמשקיעים, יוצאים דברים יותר מעניינים מפרצוף.
2. יש אוכל כחול, לכל המלעיזים שטוענים אחרת.
3. עד חצי ממלכתי בעבור צבע מאכל סגול, כדי להשלים את הדגל.


העסקת עוזרת בית: הוראות

1. תלוש מספר טלפון מהודעת חיפוש עבודה שנראית מבטיחה.
2. טלפן אל המועמדת.
3. הסכם למחיר שהיא קובעת. קבע איתה להתחיל לעבוד בתשע בבוקר ביום המחרת.
4. תן לה כתובת ברורה והוראות הגעה.
5. השעה שמונה בערב. ענה לטלפון. תן לעוזרת שוב את כתובתך והוראות הגעה.
6. השעה תשע ושלושים בערב. ענה שוב לטלפון. סרב בנימוס אך בתקיפות "להסיע אותה, חד פעמי". הסבר שוב כיצד להגיע לביתך, שמיקומו פשוט והמספר עליו כתוב בבירור. חשוד כי העוזרת אינה יודעת לקרוא מספרים מסובכים, כמו "11".
7. סדר את הבית לקראת בואה של העוזרת. בארבעים ש"ח לשעה אתה רוצה שהיא תנקה, לא תקפל בגדים ותדיח כלים.
8. השעה אחת עשרה. לך לישון.
9. בוקר המחרת. צלילים מתוך האופרה פר גינט מלווים את יקיצתך בבוקר שבסופו צפוי לך בית נקי ומרענן.
10. השעה שבע ושלושים. הטלפון מצלצל. על הקו העוזרת. "קיבלתי חום בלילה, אני לא מרגישה טוב".
11. דפוק הראש בקיר ובכה מרה על מר גורלך.

פעילות אופציונלית: תהה כיצד היא זוכרת את שמך נכון רק עד שאתה נותן לה גם את שם משפחתך.

* ההוראות מתייחסות לבני שני המינים.

יום שבת, 17 במאי 2008

בעל כנף מפריס פרסה - זה כשר?

אח... שבת בצהרים... שום דבר לא אומר שבת בצהרים כמו רחוב יגאל אלון.
בדרך כלל בגלל דיקסי, אבל הפעם בגלל צפרה.
טיפ קטן - אם חברים שלכם חוזרים מחו"ל אחרי מספר שנים, (כמעט) כל מסעדה בתל-אביב היא חדשה בשבילם. זה אומר משהו על קצב פתיחת וסגירת מקומות בעיר הזאת... בכל מקרה, זה הזמן לתפוס טרמפ על התושבים החוזרים וללכת למסעדות שהחברים האחרים שלכם כבר מחקו כי הן לא עומדות באחד משני הקריטריונים:
1. מסעדת הבית (ע"ע דיקסי)
2. מסעדה שעוד לא היינו בה יותר מפעמיים.

בצפרה זה הביקור השלישי שלי כמדומני. מהפעמים הקודמות אני זכרתי כמה מנות שאהבתי, שהקינוחים לא היו מפילים, ושאהבתי את העיצוב והאוירה.
הגיחה הזו בהחלט שימרה את הרושם:
התיישבנו, מלצרית מקצועית למדי, חביבה אך לא מעיקה, הסבירה על התפריט, הביאה כוסות מיים בכל פעם שביקשנו, ותקתקה את העניינים באופן כללי.
החלטנו על שלוש מנות קטנות, שלוש גדולות ומיד עברנו להתפעל מעיצוב המנורות במקום.

מנה קטנה אחת היתה פופקורן השרימפס המפורסם. המנה היתה טובה כפי שזכרתי - שרימפס טמפורה קריספי וחם, עטוף ברוטב דביק כתמתם.



מנה נוספת היתה קונפורטי'ס סאשימי (בעצם סביצ'ה אם להתקטנן, ואני תמיד מתקטננת כשזה מגיע לשמות של מנות). המנה כללה סלמון וטונה, ביצה עלומה, וקישוטי רוטב שעשו לה ממש טוב. מבחינתי זו היתה המנה המנצחת של הארוחה. כה לחי.


קטנה שלישית ואחרונה היה סלט קלמארי ובצלים, מגדל חריף של קלמרי רכים, בצלים כמעט-נאים, ומקלונים קראנצ'יים שעשו טוב לטקסטורה. סברנו שהמקלונים היו עשויות מבטטות, אבל חיפוש אינטרנטי בביקורות אחרות העלה כי אלו מקלונים העשויים מטורטיות. אם אני טועה - אשמח אם תתקנו אותי. הסלט, שנדגם על-ידי בפעמים הקודמות, היה טוב כמו שזכרתי.
לגדולות הוזמנו שתי מנות שלוו באורז:
מנדרין סירלוין - רצועות סירלוין ופלפלים ירוקים בתיבול שהיה מעט מלוח מדי. לטענת אחד הסועדים - מנה שהייתי יכול לקבל בכל מסעדה סינית הכי פושטית. או בתרגום - לא בשביל זה באנו הנה.

ג'נרל צ'או צ'יקן - אני, אם הייתי מצביא, לא הייתי נותנת דרגת גנרל למי שקוראים לו צ'יקן, אבל כזאת אני.
המנה הכילה פרגיות ובאק-צ'וי, ורצועות קליפות הדרים (אותן רצועות הופיעו גם במנה הסירלוין, רק שלמנה זו הם התאימו יותר).
אני אהבתי את המנה. מי שבחר בה - פחות.
שוב, היה חסר בה מעוף.

מנה גדולה שלישית ואחרונה היתה איטריות ביצים עם חזה עוף בקרמל, ג'ינג'ר ושום.
אני בחרתי אותה. כל הכבוד לי. היה טעים.
המנה הגיעה עם עננת סלט מלפפונים ושומשום מעליה, והיתה טובה.
האיטריות היו ארוכות עד לאין-נשוא, והמאבק להעבירן לצלחת האישית שלי השאיר את חותמו על השולחן, הבגדים, הידיים, שותפי לארוחה ומלצרית תועה שלא השכילה לתפוס מחסה. קצרו את האיטריות להבא.

לקינוח, ורק בגלל שחייבים מתוק, הלכנו על מלבי "חלב פקיסטני" - שם מפוצץ למלבי ממוצע למדי, שנח עליו כדורון גלידת קוקוס לא-רע. מנה שאינה מפילה.
לקחנו גם קרם-ברולה סמיפרדו.

מי שמכיר אותי, שמע בוודאי את הנאום המתלהם שלי על הקונספט של ברולה סמיפרדו, לפחות ארבע פעמים.
אני מרגישה שממש לא נעים לי לתת אותו במלואו שוב.
אז הנה תקציר:
בסדר, זה טעים. אבל זה לא קרם ברולה. תנו לו שם אחר.
תסתכלו בתמונה. אתם רואים את הסדקים שם בתחתית?
זהו. על זה אני מדברת. זה לא קרם ברולה. טעים, אפילו טעים מאד, אבל לא קרם ברולה.

יחד עם כוס אחת של קוקטייל שאני לא זוכרת מה היה בו (כי לא אני שתיתי) וכוס אחת של משקה קוקוס-קנה-סוכר שאני תמיד לוקחת שם (טעים!!!), יצא חשבון של 484 ש"ח לא כולל טיפ.
את הטיפ ניתן לכלול בחיוב כרטיס האשראי, לטובת אלו מכם שתמיד נתקעים בלי מזומן, אפילו בשביל טיפ (כן, גם אני).

צפרה
יגאל אלון 96
תל אביב
03-6240044

פוסט פתיחה

החלטנו לפתוח בלוג.

אנחנו קבוצת חברים שאוהבים אוכל ואוהבים מילים, והחלטנו לשלב כאן בין שניהם.
הכרנו דרך האהבה לאוכל, ונשמח לשתף אתכם בחוויות שלנו ובהגיגים שלנו, בענייני אוכל או בכל נושא אחר.

חלק מכם אולי מכירים את הכינויים שלנו מאתרים אחרים, שכתבנו בהם לאורך השנים, בחלקם אנחנו ממשיכים לכתוב גם כיום.

ביגל התעקשה שהמילה "אצטגנין" תיכנס לפוסט הראשון, אז הנה זה קורה. אמנם לא ניתן כאן מתכון לאצטגנין (על אף שביגל טוענת שזה שם מצוין לקינוח שוקולדי), אבל נספר לכם שהמילה התגלגלה ללשון חז"ל ממקור לא ידוע. אם אתם יכולים לשפוך אור על העניין, נודה לכם מאוד. ועודדי אומר, שמילה הרבה יותר מרגשת היא "אמגוש" (לטענת ביגל זה שם של אומלט).
אם פסקה זו נראית לכם משונה, קחו נשימה עמוקה: גם שאר הפוסטים כאן יהיו כאלה.

תגובות, הערות, הארות והצעות יתקבלו בברכה, במיוחד אם הן כוללות טעימות.

ביגל, עודדי, סופי וכל מי שיצטרפו בהמשך.