דבש, הכל

חוב קטן מראש השנה - עוגת דבש.

העוגה הזו שכולם מתבאסים ממנה, כי זה לא באמת קינוח אמיתי לארוחת החג. תודו, תודו שכולכם חושבים ככה.

אז מצאתי מתכון של ברי סייג, ואמרתי - למה לא לנסות. לא ירצו, לא יאכלו.

הכנתי כמות כפולה, וטוב שכך - תבנית אינגליש אחת חוסלה ע"י חברים ביום השני של החג, ותבנית שניה נסעה איתי לחיפה לביקור אצל חבר.

העוגה מפתיעה, זה הקטע.

כביכול עוגה פשוטה, עוגת דבש בחושה - מה כבר יכול להיות בה מיוחד?

אבל היא מפתיעה, בעדינות שלה, בקלילות שלה, זו שגורמת לכם לקחת עוד פרוסה, ועוד אחת.

תכינו עכשיו, או גיזרו ושימרו לראש השנה הבא. בכל מקרה, היא נהדרת ליד קפה.

עוגת דבש של ברי סייג

חומרים:


1 ביצה מס' 2 (L)
35 גרם סוכר לבן
50 גרם סוכר חום בהיר
30 גרם רסק תפוחים
60 מ"ל תה חזק חם
75 גרם שמן קנולה
70 גרם דבש
110 גרם קמח
2 גרם אבקת אפייה
2 גרם ג'ינג'ר טחון
2 גרם קינמון טחון
2 גרם הל טחון
2 גרם אגוז מוסקט טחון
2 גרם ציפורן טחון
פרוסות שקדים

הכנה:

מקציפים בקערת מיקסר ביצים, סוכר לבן וסוכר חום לקצף רך.
מוסיפים שמן, דבש ורסק תפוחים ומערבבים.
מוסיפים את כל הקמח והתבלינים ומערבבים ידנית.
מוסיפים את התה החם.

מעבירים לתבנית מוארכת 30 ס"מ, מפזרים שקדים פרוסים ואופים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות למשך כ-45 דקות.



רעיונות יתקבלו בברכה

עוד שבוע וחצי בערך, יעלה כאן פוסט על קינוח שאין לו שם.
הוא מסוג הקינוחים שאני מכינה לעיתים מאד רחוקות, כי הוא מורכב ויש לו שלושת'לפים שלבי הכנה.

בדר"כ השם שאני נותנת (אם זה לא מתכון שאומץ ממקור אחר) הוא פשוט תיאור של המנה.

למשל, "סטייק בפיתה". לפעמים "סטייק בפיתה עם עם חומוס-צ'יפס-סלט".
או "עוגת גבינה פירורים". כאן, תאמינו או לא, הכוונה היא לעוגת גבינה, עם פירורים.

אבל בקינוח שהדבר האחרון בו הוא פשטות, השם יכול להיות ארוך מדי.

או במקרה הזה:
בומב שוקולד בשני צבעים עם מוס שוקולד מריר, מוס מסקרפונה וג'לי ליקר שזיפים.

בחיי'ת, תעזרו לי, אנשים טובים.
אתם מוזמנים לשלוח לי רעיונות לשם לכתובת הדוא"ל הבאה:
perurim.blog@gmail.com

השם יכול להיות כל דבר שהוא קצר יחסית למפלצת שהיא תיאור המנה.
זה יכול להיות גם השם או הניק שלכם, אם תצליחו לשכנע אותי למה הקינוח צריך להקרא על שמכם.

אז אני מחכה לכם.

טוסקנה חלק II

כן, זהו פוסט בהמשכים.
אחרי החלק הראשון, הנה השני.
הוא מכיל הפניה לגלידה הטובה ביותר שאכלתי מימי, והטירמיסו המזעזע ביותר שאכלתי מימי.

עושה עינים

חגי תשרי רק עברו, אז אפשר עדיין לדבר איתכם על לוביה, נכון?

אצלנו בראש השנה אוכלים לוביה, כמו אצל רבים אחרים, ואנחנו כמעט תמיד מוצאים בשוק לוביה ירוקה, ארוכה ארוכה, ומבשלים אותה עם רוטב עגבניות, ומגישים עם אורז בערב החג.

השנה, החמסין הארור גמר על כל תוצרת הלוביה. במקום היחיד שמצאתי היא היתה כ"כ מסכנה ועלובה, שלא טרחתי אפילו לקנות, והלכתי ישר על הלוביה היבשה.

למרות שאני שומרת חסד נעורים ללוביה הירוקה, זו הפעם הראשונה שהכנתי לוביה יבשה ברוטב עגבניות, והיא נהדרת, באמת.

ראשית, היא פוטוגנית להפליא, שחורת עין וצחורת פנים.

שנית, יש בה משהו מנחם, בדיוק כמו שעועית לבנה. אני יודעת, אני מוזרה. שעועית לבנה ברוטב עגבניות, כשהיא באה בליווי אורז, היא קומפורט-פוד בשבילי. אז גם הלוביה ככה. רק שיש בה משהו עדין יותר משעועית.

במתכון לא הכי מסודר, כי אין בו כמויות, אבל אני סומכת על היכולת שלכם לטעום ולהחליט מה להוסיף.

לוביה יבשה ברוטב עגבניות

חומרים:

לוביה
בצל
שמן לטיגון
קופסת עגבניות מרוסקות גדולה
מעט רסק עגבניות
מלח, פלפל
פפריקה מתוקה
פפריקה חריפה
גרעיני כוסברה טחונים

הכנה:

השרו את הלוביה במים למשך 4-8 שעות. סננו.
פירסו את הבצל לרצועות וטגנו בשמן עד לצבע זהוב. הוסיפו את התבלינים וטגנו דקה.
הוסיפו את הלוביה, העגבניות, הרסק, ומים לכיסוי.
הביאו לרתיחה, הנמיכו את עוצמת הלהבה, ובשלו עד לריכוך. אצלי לקח די הרבה זמן, והוספתי מים רותחים פעמיים.
אז תהיו עם היד על הדופק.

טוסקנה חלק I

כאמור, נסענו לטוסקנה.
היינו שמונה, ונסענו לתשעה ימים, והספקנו לאכול המון, ולשתות גם המון.
ובגלל שהחיים של עודדי ושלי הם דבש תמרים, אנחנו אפילו מקבלים, יחד עם הנסיעה, שירות כתיבת פוסטים על הנסיעה.
זה בגלל שנסענו עם לא סוגרת ת'פה, והיא כותבת אצלה יומן מסע.
אז בכל פעם שהיא תפרסם, אנחנו יכולים פשוט ללנקק אליה, והחיים שלנו הופכים להיות דבש תמרים עם שומשום.

אז הנה, חלק ראשון של המסע.

געגועי לטביליסי

פוסט זה יפורסם במועד בו כותבי הבלוג נמצאים בחו"ל. טיול קצרצר בטוסקנה.
אל תדאגו, אם תשאירו תגובה, נראה אותה מיד כשנשוב, ואנו מבטיחים לענות.

אין לנו שורשים גאורגיים, וחבל שכך. אני חושב שמן ההגינות שלכל אדם יהיו באילן היוחסין נציגים מעיראק, מאיטליה, מיפן, מרומניה, מצרפת, מלוב או מתוניסיה, מיוון, מארגנטינה ומגאורגיה. ככה היינו זוכים בהיכרות מקרוב עם כל המטבחים החביבים עלי.

אבל כשאין קרובה גאורגית נושאת מתנות, אפשר לפחות לכסות על המחסור בביקורים תקופתיים במסעדות מתאימות. בפרץ ספונטניות החלטנו במוצאי ראש השנה לבדוק אם יש מקום ב-"Deda" בגבעתיים, וגילינו לגמרי במקרה שיש לה קרוב בבת ים, ושמו "בית חצ'פורי". החלטנו לבדוק את העניין מקרוב.

הזמנו מקום בטלפון, דבר שהתברר בדיעבד כנבון, כי המקום באמת לא גדול: יש בו כעין מרפסת עץ פתוחה המשקיפה על הים (מעבר לכביש, כמו כמעט כל המקומות בטיילת בת ים) ובה כמה שולחנות. מלבד המרפסת נמצאים בפנים, בחדרון ממוזג, שני שולחנות בלבד, כל אחד לארבעה סועדים.

התיישבנו באחד משני השולחנות הממוזגים ונשאלנו מה נרצה לשתות. ענינו "מים". המלצר התנצל בנימוס והסביר שלפי נהלי המקום מגישים רק מים בבקבוק של ליטר. כלומר, מים מינרליים ולא מי ברז.

-אז אי אפשר לקבל מי ברז?
-לא.
-אתם יודעים שיש חוק במדינה שמחייב להגיש מי ברז?
-אלה חוקי המקום. הוראת בעל הבית.

בשלב הזה כבר התרגזנו ושקלנו לעזוב את המקום. ביקשנו לקבל את פרטי אותו בעלבית והציעו לנו את כרטיס הביקור של המסעדה (שאת מספר הטלפון שלה דווקא היה לנו). פה כבר נאלצנו להציג תעודת עיתונאי ולחזור על הבקשה לקבל את הטלפון של בעל המקום. בשלב זה הגיעה מישהי אחרת, התנצלה שוב והסבירה שמאחר שאין במקום קרח, הם מגישים רק מים קרים (בבקבוק של ליטר). אמרנו שלא ביקשנו קרח, והיא השתכנעה להגיש לנו מי ברז. בלי קרח. החלטנו לתת צ'אנס.

אחרי התקלה המוזרה הזו, הדברים זרמו יפה יותר. לשולחן הוגשה צלוחית עם פרוסות מלפפונים חמוצים די טובים, ולצדה צלוחית עם סלט כרוב חסר ייחוד. אחרי עיון בתפריט, שבו מספר מנות ממסעדת Deda, בחרנו בחצ'פורי בדריג'אני - מאפה גבינות, חצילים וביצה, דולמה - עלי גפן ממולאים בשר טחון, וחמישיית חינקלי - כיסונים ממולאים בשר טחון ומרק, שהוגשנו עם רוטב טקמאלי. התייעצנו עם המלצרית אם זה מספיק לזוג והיא אמרה שכן, ובדיעבד - צדקה. הצטערנו רק שמרוב הבלגן על המים ממש שכחנו להזמין איזה יין גרוזיני טוב - ולא חסרים כאלה במקום.

המנות הגיעו מהר למדי. הדולמה היו חמצמצים וטעימים, החינקלי היו מצוינים, מלאים במרק בשר עם טעמים עשירים (וכן, שתינו אותו היישר מהחינקלי, כראוי למקצוענים) והטקמאלי היה טוב. אבל גולת הכותרת הייתה הבדריג'אני: לא יאומן מה אפשר לעשות עם קצת בצק, גבינות, ביצה וחצילים. הרעיון קצת דומה לסביח אבל התיבול אחר לגמרי, ממש אחלה. הזמנו גם דיאט קולה, וגם היא הוגשה באמת בלי קרח (אבל יצאה מהמקרר).

החשבון היה 120 ש"ח לפני טיפ - תמורה מצוינת לכסף. כדאי רק שיקנו שם מתקן לקוביות קרח.

"בית חצ'פורי", רחוב בן גוריון 105, בת ים. טל': 03-6560929

בלונדינית

פוסט זה יפורסם במועד בו כותבי הבלוג נמצאים בחו"ל. טיול קצרצר בטוסקנה.

אל תדאגו, אם תשאירו תגובה, נראה אותה מיד כשנשוב, ואנו מבטיחים לענות.

אני תוהה אם בלונדיניות באמת נהנות יותר, או אם ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות (כפי שהוליווד ב- 1953 הסבירה לנו), כי בלונדינית מעולם לא הייתי. אבל הנה לפניכם עוגה בלונדינית, לבנה לבנה עם פריזורה זהובה.
העוגה היא מז'אנר עוגות מוס-הגבינה ללא-אפיה-עם-ג'לטין. מה שאומר זו עוגה מוסית ויציבה, ופחות קרמית כמו העוגות הקרות שמגישים עם כף בצורה לא מסודרת. אישית, אני מעדיפה את הלא מסודרות, בסגנון עוגת ה"קטטסטרופה", אבל גם לעוגות בלונדיניות שעשו פן יש מקום במטבח שלי.
אני ממליצה בחום לשלב בעוגה קליפת לימון שתיתן חמצמצות, אחרת היא מתוקה להפליא.
המקור כאן.


עוגת גבינה קרה עם תאנים
חומרים:

36 בישקוטים
300 מ"ל מים
210 גר' סוכר

6 דפי ג'לטין
500 גר' גבינה לבנה
120 גר' סוכר
330 מ"ל שמנת מתוקה
קליפת לימון מלימון אחד-שניים (אני אוהבת הרבה...)

תאנים פרוסות

הכנה:

קחו כלי עגול עם תחתית ישרה (אני השתמשתי בסיר) והדביקו ניילון נצמד לתחתית ולשוליים, שיהיה קל "לשלוף" את העוגה.

הכינו סירופ סוכר מהמים והסוכר, והניחו לקירור.

השרו את עלי הג'לטין במים לעשר דקות. חלקו את הגבינה לשני כלים. חצי אחד ערבבו עם הסוכר וקליפת הלימון.

את החצי השני חממו במיקרוגל עד לטמפ' של כ- 40 מעלות - מעט חם מטמפ' הגוף. חממו את הגבינה במקטעים של עשרים שניות כדי שלא להרתיח אותה. נערו את דפי הג'לטין מים עודפים וטירפו לתוך הגבינה החמה, עד להמסה מוחלטת.
הקציפו את השמנת המתוקה לקצפת.

ערבבו את הגבינה החמה עם הגבינה המסוכרת, ואז קפלו פנימה את הקצפת, בשתי נגלות.

טיבלו בישקוטים בסירופ, והצמידו להיקף של הסיר. סדרו פרוסות תאנים בצפיפות על התחתית. מעליהן שימו חצי מכמות המוס.
סדרו מעל המוס שכבה של בישוקטים טבולים, עוד תאנים, ועוד מוס. סיימו בשכבה של בישקוטים טבולים.
כסו הכל בניילון נצמד ואשפזו במקרר לארבע שעות.

לפני ההגשה, הסירו את הניילון הנמצד מהחלק העליון, הצמידו צלחת והיפכו. שילפו החוצה את הסיר והסירו את הניילון הנצמד ה"פנימי".

תמרות עשן

טוב, הבטחתי דיווח לגבי הליקר, לא?

אז מרבית השזיפים שקיבלתי מהעץ השתכנו להם בצנצנת חמוצים גדולה בליווי אלכוהול, ועכשיו סוף סוף יצא אל אויר העולם ליקר השזיפים הראשון שהכנתי מימי, ותשמעו - הוא מצוין. במיוחד קר. הוא מאד מאד אלכוהולי (עשיתי חישוב, אלכוהול של 96%, מדולל לחצי בסירופ, זה יוצא 48%, לא? רציני. לא פלא שכל מי שטעם ממנו האדים ועשן יצא מאוזניו). אבל זה לא הפריע לכולם להמשיך לשתות, זה פשוט טעים מדי...



את המתכון הוצאתי מאיזה קובץ מתכוני ליקרים שמסתובב ברשת, ודווקא על המתכון הזה לא היה שם של בעל המתכון. אבל מי שלא תהיה - אחלה, באמת אחלה.

פשוט להכנה, צריך שזיפים, אלכוהול, סוכר ומים, והרבה סבלנות. אין כמויות כי הלכתי לפי העין.. אבל לצנצנת חמוצים גדולה (שהניבה כ 1.6 ליטר ליקר אחרי ערבוב עם סירופ) השתמשתי בבקבוק אחד של אלכוהול וכחצי קילו סוכר.



יאללה, למתכון.



ליקר שזיפים



חומרים:



שזיפים קטנים, מנוקים (למלא צנצנת גדולה של חמוצים)

אלכוהול 96% (בקבוק)

סירופ סוכר 1:1 (הכינו סירופ מ- 600 גר' סוכר, מומסים ב- 600 מ"ל מים, זה אמור להספיק)



הכנה:



מלאו את הצנצנת בשזיפים. שיפכו מעל את האלכוהול. הניחו במקום חשוך וקריר לחודשיים. אני עטפתי את הצנצנת בנייר כסף ושמתי בארון, אי שם מאחור.

אחרי חודשיים סננו את השזיפים, ואת הנוזל ערבבו עם כמות זהה של סירופ סוכר.



להגיש קר!

אחותי מדגמנת את הסירופ, פרי העץ שלה

ובתיבה, משה הקטן, ילד יפה ורך

משה בתיבה, pigs in a blanket - איך שלא תקראו להם, כשר או לא כשר, הדבר הזה טעים.
נקניקיה עטופה בבצק, מנה שמכילה גם חלבונים וגם פחמימות. נותר רק להוסיף סלט (וקטשופ) ויש ארוחה.

אני הכרתי רק את הגרסה של רות סירקיס, מ"ילדים מבשלים", בה השתמשו בבצק עלים לעטוף נקניקיות, אבל בחודשים האחרונים נתקלתי ברחבי הרשת בגרסאות שוות הרבה יותר, של נקניקיה אפויה בבצק לחמניה. ממש בצק של לחם, מתקתק מעט, שעוטף את הנקניקיה, וגם נורא קל וכיף לשחק עם צורות שונות של הלחמניה. זה יפה, זה קל, זה מרשים ילדים, וגם אורחים, והכי הכי כלבים שנועצים בך מבט עורג כשאתה אוכל, ויושבים ליד הרגליים שלך למקרה ויפול משהו.

אפשר להתפרע ולשים מסביב לנקניקיה, בתוך הבצק, גם פרוסת גבינה, כמו שראיתי בכמה מתכונים, או ממרח פסטו, או עגבניות מיובשות. אני הכנתי כמה נקניקיות עם חרדל, ששידרג את הנקניקיה להפליא.

הנה ההשראה, ביצעתי קצת שינויים ביחסים של החומרים בבצק (הורדתי מכמות הסוכר, הוספתי מים).

השתמשתי בשני סוגים של נקניקיות - הראשון נקניקיות שאינן כשרות בעליל, משהו ברזילאי של טיב-טעם, חריף ומלא בעשבי תיבול. השניות היו נקניקיות פרגיות, שהיו מפתיעות בטעמן (בעיקר הפתיע אותי, כי אני לא מתה על נקניקיות עוף או הודו).

הסברים לגבי שיטות עיצוב הבצק השונות:

ורטיגו - ספירלה של בצק. עצבו את הבצק ל"חבל" ארוך, באורך כפול מזה של הנקניקיה. כירכו את הבצק סביב הנקניקיה, אין צורך שהספירלה תהיה מלופפת צמוד, תשאירו רווחים קטנים, והם כבר יתמלאו כאשר הבצק יתפח. הניחו את קצות הספירלה מתחת לנקניקיה בעת האפיה.

המומיה - רדדו את הבצק למלבן, שאורכו כאורך הנקניקיה, ורוחבו בערך פי שלושה מהרדיוס שלה. הניחו את הנקניקיה במרכז. עכשיו יש לכם שליש בצק מכוסה בנקניקיה, ושני שליש משני הצדדים. כל שליש כזה, מכל צד, פירסו לרצועות אלכסוניות (הקצה של הרצועות עדיין מחובר לבצק שמתחת לנקניקיה, כן?). עכשיו קילעו בשתי וערב את הרצועות מעל הנקניקיה. בצורה הקליעה הזו גם קל למרוח ממרח כלשהוא (חרדל) של השליש האמצעי לפני סגירת הבצק.

משה בשמיכה או חזיר בתיבה (למה להתחייב)

חומרים:

250 גר' קמח
1/2 כף שמרים יבשים
35 גר' סוכר
1/2 כפית מלח
200 מ"ל מים חמימים

30 גר' חמאה

8 נקניקיות

ממרח רצוי (לא חובה)

ביצה טרופה למריחה, ושומשום.

הכנה:

ערבבו יחד את כל חומרי הבצק פרט לחמאה. כשנוצר בצק אחיד יחסית, הוסיפו את החמאה, ועבדו היטב לבצק גמיש ונוח. הוא יהיה מעט דביק, אבל לא לדאוג.

הניחו אותו לתפיחה, מכוסה במגבת, עד שמכפיל את נפחו.

את הנקניקיות, אם הן קפואות, הפשירו בינתים.

אחרי שהבצק תפח, לושו אותו מעט כדי להוציא את האויר, וחלקו לשמונה חלקים שוים. עצבו את הבצק סביב הנקניקיה בצורה הרצויה, עם או בלי ממרח (ראו הסבר לגבי עיצוב לעיל). הניחו את תבנית משומנת, עם נייר אפיה, או על משטח סיליקון, להתפחה.

מירחו בביצה טרופה ופזרו שומשום.

אפו 10 דק' בחום בינוני או עד לצבע זהוב עמוק.




וחזירים בשמיכה זה מצחיק. הנה, תראו:

תפוח (אפוי) בדבש

זה היה הקינוח שלנו בסוף ארוחת החג: תפוחים ממולאים כל טוב (ומי שרוצה עוד קצת טוב, יוסיף אליהם גם גלידה).

כמה פשוט - ככה טעים. מבוסס על מתכון של דליה פן לרנר. החומרים במתכון הם לתפוח אחד, ויש להכפיל אותם במספר התפוחים, כמובן. כדאי שיהיה קצת עודף מעבר לכמויות הרשומות, למקרה שקניתם תפוחים גדולים במיוחד, או שרוקנתם מהם את הליבה בצורה נדיבה במיוחד.

חומרים:
תפוחי עץ מסוג "גרני סמית'" כמספר הסועדים.
למילוי (הכפילו במספר התפוחים):
כף דבשכף סוכר חום
כף צימוקים
2-3 אגוזי פקאן קלויים (לא מומלחים...), שבורים גס
קינמון טחון
מים

הכנה:

מערבבים בקערה את הדבש, הסוכר החום, הצימוקים ואגוזי הפקאן (אבל לא את הקינמון). מתקבל מין מלט דחוס.

חורצים את קליפת התפוח באמצע גובהו, כדי שלא תתבקע באפייה (נוח לעשות זאת עם סכין טורנה - tourne knife). מוציאים מהתפוח את הליבה בעזרת "תפוחן", כך שייווצר בו חלל בקוטר של 2 ס"מ בערך. דוחסים לתוכו בעזרת כפית קטנה מעט מתערובת המילוי, עד שהתפוח יתמלא כדי חציו. בודקים שהתערובת אכן הגיעה לתחתית התפוח - אם נותר חלל למטה, דוחסים את התערובת עד שהיא כמעט יוצאת מעברו השני של התפוח.
מאבקים את פנים התפוח במעט קינמון טחון וממלאים את שאר החלל בעוד כפית או שתיים מהתערובת, עד שהתפוח מלא.
מניחים את התפוח בתבנית וחוזרים על התהליך עבור תפוח נוסף (למתכנתים שבינינו: כשלא נשארו עוד תפוחים, הפסיקו).

מוסיפים לתבנית מים עד לגובה של סנטימטר בערך, מניחים מעל התפוחים רדיד אלומיניום ואופים בחום של 180 מעלות למשך 30-40 דקות בערך, עד שהם רכים (בודקים זאת ע"י דקירה בקיסם באזור שבו חתכנו את הקליפה). הדבש ועסיס התפוחים ניגרים אל המים במהלך האפייה והופכים אותם לסירופ נהדר, שאפשר לזלף על התפוחים בעת ההגשה.

מגישים קר או חם (אז כדאי להגיש עם גלידה...).שנה טובה!