מפזרים פירורים - אוצ'י צ'רניה

אחרי הפסקה מתוזמנת להפליא לחגיגת פירורים מושחתת, אנו חוזרים לחגיגות חודש ההולדת, עם לא אחר מאשר הצלחת המעופפת, חבר יקר של פירורים, האדם והסופלה - פריזבי. הפעם הוא מפנק אותנו באדום-אדום שאהיה מוכנה למכור את הבכורה (שאין לי) עבורו. והוא חוגג החודש, כמו כל הכותבים האורחים שלנו - את יום הולדתו של אפלטון ואת של מיסטר טי. שניהם נולדו ב- 21 למאי. אַיי פִּיטִי דֶה פוּל!!!

אה, וכשתגיעו לסרטון בסוף, רמקולים בפול ווליום.

רבות התחבטתי לאחר פנייתה של ביגל אליי בבקשה כי אכתוב משהו לכבוד יום ההולדת של הבלוג הזה, אותו אני קורא מידי פעם בפעם (רוצה לומר – נכנס פעם ביום לבדוק אם התעדכן).
עלו כל מיני אפשרויות של נושאים לכתיבה, מסעדות, מאכלים, חוויות, היסטוריה שלי עם עורכי הבלוג (הפיקה הרומנית, כול כלב ביג'י יומו, ותרד מהמדרגות לפני שאימא שלך חוטפת התקף לב...) ומה לא. אז חשבתי לי והתחבטתי לי...

מי שמכיר אותי יודע שחיבתי לבישול החלה בגיל צעיר. תמיד זכרתי שהייתי יושב במטבח כשאמא שלי הייתה מבשלת (סביבות גיל 10-12).
מי שמכיר אותי טוב יותר, יודע שאני גדלתי בבית שבו אבא שלי לא היה נמצא בערך 95% מהזמן. או שהוא היה בעבודה או שהוא היה בחו"ל (גם בעבודה). כך שמגיל 7 בערך (עד היום) הייתי ילד מפתח...

לפני כמה ימים ישבתי במכונית. זה היה יום שישי והקשבתי לאיזו שיחה בגלי צה"ל והם ניפחו אחד לשני את השכל די בהצלחה למשך 5 דקות. כבר הושטתי את היד להעביר את התחנה כשהמנחה בדיוק התחיל לקפל את השיחה כדי לעבור לשיר. ואז התחילו לדבר על צבי בורודוב (אני חושב שזה שמו) שהיה חלק משלישיה שכללה את אריק לביא ועוד אחד, ועבר לצרפת ועכשיו הוציא דיסק של רומנסות רוסיות. בשלב הזה חשבתי לעצמי, נו טוב, בוא נראה מה הם הולכים לשים.
ואז הם שמו את השיר הזה "אוצ'י צ'רניה".

אלו מאיתנו שגדלו בבתים ישראלים (עד כמה שאפשר לקרוא לזה "ישראלים" הרי כולנו בסופו של יום פולנים...) או לפחות אני, לא מכירים את השיר הזה מ"בית אבא" או לפחות לא אמורים להכיר את השיר הזה מאותו בית.

עם זאת, בתקופות שאבא שלי היה בבית, בין יתר המנהגים הלא ממש נעימים שהיו לו, היה לו מנהג שבשבת בבוקר, הוא היה שם מוזיקה בווליום גבוה (ובדרך גם היה מעיר אותנו), מוזיקה שהוא אהב.
ופעם הוא קנה דיסק של מנגינות רוסיות. ואז במשך חודש כל שבת בבוקר הייתי מתעורר עם תזמורת הצבא האדום.
תענוג....

הזיכרונות האלו העבירו אותי אחורה לזכרונות אחרים, בתקופה שבה עוד לא היו דיסקים, ואבא שלי היה (קצת) יותר בבית. ככה זה זכרונות, כשאתה מתחיל עם אחד – אתה אף פעם לא יודע איפה תגמור.

התקופה הייתה סביבות גיל 3.
גרנו אז בחיפה, ברחוב שהיה בשיפוע כמעט בלתי אפשרי ואבא שלי היה חוזר מהעבודה ונמצא בבית יותר בסופי השבוע, ואני תמיד הייתי מנדנד לו את הנידנוד היחיד שאי פעם נידנדתי לו באמת.

מרק עגבניות.

לא זוכר מה, איך ולמה (ובטוח לא זוכר את המתכון-ששנים אח"כ הוא אמר לי שהיה לא יותר מלזרוק קופסאות שימורים וקצת עגבניות לסיר) אבל אני זוכר משהו אחד, והוא שתמיד רציתי לעשות עם אבא שלי מרק עגבניות. זה היה זמן איכות לבד איתו. על השיש באותו הבית (דירה) היה מקום רק לילד אחד (אנחנו היינו שניים), ואת אחי זה אף פעם לא עניין באמת. הייתי מנדנד לאבא שלי שנעשה ביחד מרק עגבניות ופעם במאה שנה (לילד בן שלוש גם פעם בחצי שנה זה כמו מאה שנה) הוא היה מסכים.
אז הוא היה מרים אותי על השיש (כי הייתי נמוך מידי בשביל לטפס בעצמי), מוציא קופסאות שימורים (אני רוצה לדמיין שהיה משתמש גם בעגבניות טריות אבל אני באמת לא זוכר), היה נותן לי את הפותחן ואני הייתי פותח את הקופסאות.
הוא היה מוציא סיר ענק (תמיד פי 3-4 ממה שהצטרכנו באמת) והיינו שופכים את הכל לתוך הסיר ותמיד היה יוצא משהו חמוץ כמו המוות, אבל בגלל שהכנתי את זה עם אבא – זה היה טעים.
וככה זה היה-אני בישלתי עם אבא.
לא זכרתי הרבה זמן, אבל זה בעצם היה "הבישול" הראשון שלי אי פעם.

מאז עברו הרבה מים בירדן והאמת שלא זכרתי את כל עניין מרק העגבניות עד לפני יומיים, כששמעתי את צבי בורודוב שר ברדיו את אוצ'י צ'ורניה, זה הקטע עם זיכרון (במיוחד אצלי) – הוא לא חזק במיוחד. ואז מגיע משהו (או מישהו) ומעורר לך את הזיכרון, לפעמים זה עצוב, לפעמים זה משמח, ולפעמים זה חמוץ מתוק שכזה.

זכרון של מרק עגבניות ואוצ'י צ'ורניה בשבת בבוקר.

וזה השלב שבו לוקחים נשימה עמוקה, מקטלגים את הזיכרון, מחייכים לעצמכם על מה שהיה ועבר וממשיכים הלאה.

טוב, אולי לא לגמרי...

מרק עגבניות (הומצא לכבוד יום ההולדת, כי כמו שאמרתי, אין לי מתכון של ההוא, זה הומצא תוך ניסיון לשמור על הנאמנות למתכון ההוא, שמעולם לא ידעתי):

חומרים:

0.5 בצל קצוץ דק
שמן לטיגון
קצת חמאה
קופסת רסק עגבניות קטנה
125 מ"ל יין אדום יבש
קופסת שימורים גדולה של עגבניות מרוסקות
0.5 ליטר ציר עוף
3 שיני שום קצוצות דק
4 עגבניות חתוכות לרבעים
מלח
פלפל
2 גבעולי טימין
2 עלי דפנה
סוכר
0.5 קופסא (125 מ"ל) שמנת מתוקה לקצפת

הכנה:

מחממים תנור ל 175 מעלות.

מפזרים על רבעי העגבניות מלח, פלפל, טיפה שמן וקצת סוכר ומכניסים לתנור לכ-20 דקות (עד שהן נצלות קלות ונהיות מתוקות), מפרקים את הבשר מהקליפה.

מאדים בסיר את הבצל עם החמאה והשמן, מוסיפים את השום. כשמתחיל להזהיב, מוסיפים את רסק העגבניות ומטגנים תוך ערבוב, אח"כ מוסיפים את היין ומערבבים עד שמתרכב עם הרסק.

מוסיפים את העגבניות המרוסקות, ציר העוף, העגבניות הצלויות, קצת מלח ופלפל, טיפה סוכר. מביאים לרתיחה, מכסים ומכניסים לתנור ל-30 דקות.

מוציאים מהתנור, מוציאים את הטימין, ואת עלי הדפנה ומרסקים את המרק במערבל יד.

מסננים דרך מסננת, מוסיפים את השמנת ומחממים תוך ערבוב (לא להביא לרתיחה).
מגישים חם.