סבתא בישלה - פרחים

הפוסט הזה הוא יותר ביקורת מוצרים מאשר מתכון.
והוא מוקדש לר. שקנה לי מתנה ועודד את רוחי ביום קשה במיוחד.

הסחלב, לפחות במקור, היה מוכן על בסיס עמילן שמופק מפקעות פרח הסחלב. על כן השם.
רק מה, נדיר ויקר, הענין הזה.
היום קשה למצוא אבקת סחלב שמופקת באמת מפקעות הסחלב. מרבית האבקות מכילות עמילן תירס.
האבקות הטובות אמורות להכיל אבקת סחלב כתבלין, ועמילן תירס כדי לספק את המרקם הדייסתי.
אבקה שעשויה כולה מעמילן הסחלב - אני לא מאמינה שניתן למצוא היום.
אבל בכל מקרה, ניסיתי.

ר. הגיע מחיפה לביקור בעיר הגדולה ואיתרע מזלו להרים אלי טלפון בעודו בלוינסקי.
אני בדרך, אמרתי לו. אולי תקנה לי אבקת סחלב... אם אתה מוצא משהו אמיתי שהוא לא רק מעמילן תירס.

הוא מצא. החברים שלי יודעים אילו מתנות לקנות לי.
על הקופסא כתוב תבלינים מבלי לפרט, לא נותר לי אלא להאמין למוכרת שאמרה שיש באבקה סחלב אמיתי.
בכל מקרה, יצא טעים לאללה.
ההכנה, מהירה להפליא - 1.5 כפות אבקה לכוס חלב.
לערבב תוך בישול עד שמסמיך.
כמה הערות - זה די מתוק. אם כמוני אתם מעדיפים פחות מתוק, הוסיפו עוד מעט קורנפלור וחלב כדי לדלל את הסוכר.

אני הלכתי על הקלאסיקה של קוקוס (אבל קליתי אותו, שיוציא קצת יותר טעמים), בוטנים קצוצים, וקינמון בשפע.

מתי אכלתם סחלב בפעם האחרונה?

מתה על infomercials

It's the greatest deal on earth!!!

"מן הצומח" - על עצלות ושופינג.

תמיד אני חייבת לנסות.

ארור הדחף הזה שלי לבשל כל דבר שאני לא מכירה.

והפעם בפינתנו "דברים שמצאתי בחנות והייתי חייבת לקנות" - סייטן.

הסייטן הוא גוש חלבון. הוא מופק מחיטה - דהיינו, "מן הצומח", רק לא מסויה (לטובת אלו שנמנעים ממנה, כמוני).

זה גלוטן, בעצם, חלבון החיטה.
והוא לא דומה לבשר, לא לעוף, ולא לשום דבר שהיה לו פעם דופק, ולא אכפת לי מה טוענים הטבעונים.

אבל הוא לא רע, ככזה שעומד בפני עצמו. רק אל תקראו לו תחליף, או בשר מן הצומח, כי זה ישר עושה לי רע בנשמה. בשר זה בשר וסייטן זה סייטן.

אני קניתי אותו בטבע-קסטל, אבל בטח קיים בכל חנות טבע או מזון אורגני שהמכבדת את עצמה, והוא מתוצרת טבע דלי.

הוא סופג כל טעם שתחליטו להצמיד לו, כך טוענים בעלי הניסיון. אז החלטתי להצמיד לו, ברוח ה"אין לי כח לבשל הערב, בואו נראה מה אפשר לעשות עם שלל המצרכים שקניתי" רוטב קנוי (!!!), איטריות אורז שחור אורגניות ומעט ירקות.

יצא לא רע.

הרוטב, הוא כולו מחומרים טבעיים, ללא צבעי מאכל, חומרים משמרים או חומרי טעם וריח שאין להם שם של משהו שפעם גדל באדמה, לכן התפתיתי בקלות.

יש סדרה שלמה כזו, ואחת מהשקיות שרכשתי - צ'ילי ג'ינג'ר - נראתה הולמת את המאורע (האחרות היו רוטב למון-גראס, ורוטב סטאי). כתוב על השקית שזה רוטב חריף, אבל תאמינו לי - הוא אפילו לא פיקנטי.

את איטריות האורז השחור האורגני ראיתי כבר כמה חודשים, קורצות לי על המדף בכל פעם שעשיתי קניות. נשברתי ורכשתי. בבישול הן הופכות לסגלגלות, והן טעימות יחסית לאיטריות אורז אחרות.

אז הנה לכם, ארוחת-לפתוח-שקיות-קנויות. אני יודעת, זה לא אופייני. אבל בטח גם לכם יש את התקופות האלה.

אז יאללה, שני נושאים במתכון אחד - גם אוכל בריא (אני חושבת, למרות שאצלי בראש גם אנטריקוט עשוי מדיום הוא בריא ביותר), וגם אוכל חצי מוכן.

מוקפץ סייטן עם איטריות אורז וירקות

חומרים:

1 חבילת סייטן, חתוך לקוביות
1 חבילת רוטב צ'ילי ג'ינג'ר
250 גר' איטריות אורז שחור
1/2 פלפל אדום בקוביות
1 קישוא קלוף, בקוביות
1/2 חבילת פטריות חתוכות לרבעים
מעט שמן

הכנה:

ערבבו את קוביות הסייטן עם הרוטב והניחו שעתיים לספיגת טעמים. או יותר - במקרר - אם רוצים להכין יום לפני.
בשלו את האיטריות לפי ההוראות על השקית.

במחבת עמוקה או ווק, חממו מעט שמן, וטגנו מס' דקות את הפלפל. הוסיפו את הקישואים וטגנו עוד שתי דקות.
הוסיפו את הסייטן וטגנו חמש דקות, כשאתם מערבבים מדי פעם.
הוסיפו את הפטריות והאיטריות, והקפיצו במחבת (או ערבבו) במשך כשתי דקות.

דברים שאני לא מבינה

והפעם בפינתנו "באמת אוכלים את זה?!" אני גאה להציג את היצירה הבאה:

איש העכביש המדהים!
הוא ניזון בלעדית מהמבורגר מרשמלו, המאפשר לו לירות קורים חזקים יותר מפלדה מפרקי ידיו, ולהצמד לקירות גורדי-שחקים בכפות רגליו הדביקות!

איש העטלף המפעים, לעומתו, ניזון מסטייק טופי, שמחזק את גידי הכנפים.

ואילו אשת החתול המרהיבה ניזונה מאנשי עכביש מדהימים. ככה זה חתולים. שום תחושת אחווה.

אבל לפני שאציג בפניכם את מלוא העוצמה של המאכל הזה, בואו נבדוק מי מאפשר גם לנו, בני התמותה, להשיג את אותו מזון שרק אלים אוכלים ממנו...
כמובן! מי אם לא אותה סוכנות חשאית, ששמה לה למטרה לשמר את החיוך על פנינו - שמחה זה אנחנו בע"מ!
כל סוכנות חשאית שיש לה מעט מודעות לענייני מס היא בע"מ, אם תהיתם.

אם רק נקלעתם לצרה, ואתם זקוקים לגיבור-על שיחזיר את החיוך לפניכם, את הצהלה לצעדכם, את האושר לחייכם, פשוט שילחו להם מייל, לכתובת המייל המאושרת ביותר בעולם!



היי ילד, אתה מתחת למספר היבואן, למה אתה עצוב?
אההה... זה בגלל שאתה קטן מגיל 3, ואסור לך להנות מהאושר הכמוס בהמבורגר-מרשמלו של איש העכביש.
תראו, תראו איך הוא עומד לו בחלון העגול, פרצופו צמוד לשמשה, והוא מביט בנו בעינים כלות, כשאנחנו אוכלים את המבורגר-המרשמלו שלנו. מערכת העצבים שלו עוד לא התפתחה מספיק כדי להיות מסוגלת לספוג את כל צבעי המאכל ללא נזק מיידי.
בואו נצביע עליו ונצחק - מגיע לו, בגלל שהוא לא אוכל המבורגר-מרשמלו!



בפעם הבאה: וופל בטעם לימון - למה?

תקרא, תצליח.

יוגו היא יוגורטריה אהובה עלי במיוחד, שאני דואגת לאכול ממוצריה לפחות אחת לשבוע.

יום אחד אני נכנסת להזמין לי את היוגורט הקבוע שלי, ומה רואות עיני אם לא מדף ספרים, ממש שם, בתוך היוגורטריה?

אז יש יוזמה חדשה וברוכה, של קניה ומכירת ספרים (עם דגש על רבי מכר) משומשים. המחיר זעום, בסביבות ה- 20 ש"ח.

ספר חדש בחנות יעלה לכם 80 ש"ח בקירוב, וחוץ מזה, אתם תתרמו לחסכון בנייר, ובמקום-מדף בבית. בבית של מישהו אחר זאת אומרת, אלא אם תחליטו גם אתם למכור מספריכם, תמורת זיכוי לקנית ספרים של אחרים וחוזר חלילה.

יש לכם הרבה ספרים ומעט מקום מדף? תודו שלא קראתם את מרביתם יותר מפעם אחת... אז היום יש מספר טלפון שאפשר להתקשר אליו, ויבואו לקחת את הספרים.

יוזמה מגניבה לגמרי.

ובלי אוכל אי אפשר, אז ביקורת זריזה על יוגו:

גלידת היוגורט משובחה. אחרים מהללים את השייקים והמוזלי, אבל אני, סאקרית של גלידה.

מנה גדולה (והיא מאד גדולה) עולה 27 ש"ח וכוללת גם שלוש תוספות, על תוספת נוספת (אה! יצא חרוז!) תשלמו עוד שלושה שקלים.

יש תוספות של פירות, כולם טריים ומיוחדים - אננס טרי, בננה שנחתכת על המקום, פטל טרי, סברס ותאנים - לא החשודים הרגילים והמשעממים.

יש גם תוספות לטובת המתפנקים - גרנולה, שוקולד, נשיקות מרנג קטנטנות, מיני-קוביות-בראוניז, שערות חלבה.

הגרנולה היא גאוות המקום ומתוצרת ביתית, ואין בה קמצנות על אגוזים ושבבי ענק של קוקוס. ניתן לקנות אותה בנפרד, בשקית.

אבל הכי שווה היא תשומת הלב לפרטים.

אם הכרזתם בעת הקניה כי המנה היא לטייק אווי (על אף הספות המפתות במקום, אני לרוב אוכלת את ארוחת הצהרים שלי מול המחשב בעבודה), הם יסגרו את כוס הגלידה במכסה (הכוס, המכסה, והכפיות כולם מחומרים מתכלים), ישימו כל תוספת בכלי נפרד, יארזו הכל עם מפיות וכפיות בקופסה קשיחה בעלת ידית, ואף יניחו מעל הכל שקית קרח, שיגיע בשלום עד למשרד.

אלו אנשים שמתגאים בעבודתם ובתוצרת שלהם, וחושבים שמגיע לגלידה הטיפול הטוב ביותר.

הנה היוגורט מדגמן על רקע המחשב המשרדי. הוכחה שאני עובדת ולא רק אוכלת.

יוגו

שד' רוטשילד 19 פינת נחלת בנימין

תל אביב

03-517577

טורקיה, גרוזיה, וארמניה - לרעבים

כוחותינו נשלחו לסיור קולינרי מקיף (בעצם סתם טיול, אבל גם אכלנו. הרבה.) בטורקיה, בגרוזיה (המהדרין יאמרו "גאורגיה". אבל אנחנו לא מהדרין.) ובארמניה.

ראשית - אם אתם רוצים אוכל טוב ומעניין, סעו ישר לטביליסי וצאו ממנה לחקור את טוב הארץ. עזבו אתכם מהשאר. האוכל הגרוזיני משובח, והיין - עוד יותר. אפילו המים המינרליים שלהם (Borjomi) מצוינים, בהנחה שאתם אוהבים אותם מוגזים. למעשה, זה מוצר הייצוא מספר אחת של גרוזיה.

תמונות משלנו של האוכל, לצערנו, אין. היינו עסוקים מדי במסעדות בניסיונות לפענח את התפריט ובתקשורת עם המלצר/ית. די נדיר למצוא שם אנשים שיודעים יותר מ-5 מילים באנגלית, ואפילו אם יש ביניכם דובר רוסית, תגלו שרבים מבני הדור הצעיר אינם יודעים רוסית - כי לאחר התפרקות ברית המועצות היחסים בין גרוזיה לרוסיה הם קרים מאוד (וגובלים במלחמה, במחוזות הצפוניים של גרוזיה - דרום אוסטיה ואבחזיה), והשלטים ברוסית מוחלפים באופן גורף בשילוט באנגלית ובגאורגית. בהצלחה למי שמנסה ללמוד את האלפבית...

יינות - היינות הגרוזיניים מצוינים. במערב הם לא מוכרים כל כך, אבל בגוש הסובייטי הם ידועים כטובים ביותר, וגרוזיה מתנאה בהיסטוריה של אלפי שנים של ייצור יינות (ויש להם ממצאים ארכאולוגיים שמוכיחים את זה). אהבנו את kinzmarauli ואת Tsinandali.

*החצ'פורי הוא הפיתה והחומוס של הגרוזינים. מדובר במאפה ממולא, בדרך כלל בגבינה מלוחה מעט. פגשנו גם גרסה עם תרד, ואהבנו. יש מנות אישיות שנראות כמו מעטפה מקופלת שבתוכה הגבינה, וגרסה אחרת לשולחן שלם, שנראית כמו פיצה עגולה (וגם גדולה כמוה).


*טקמאלי - רוטב חמצמץ המבוסס על שזיף מיוחד שגדל כנראה רק בגרוזיה, בתוספת חומץ, שמיר, פטרוזיליה וכוסברה, כנראה (הנה מתכון לדוגמה. ספרו לנו איך יצא). הולך טוב עם חצ'פורי, חינקאלי, לחם ובעצם כל דבר. אפשר לקנות אותו גם בארץ, אבל הרוטב המסחרי הרבה פחות טעים מהרוטב הביתי, הטרי.


*חינקאלי - כיסונים בגודל אגרוף קטן, במילויים שונים ומשונים - פטריות, תפוחי אדמה, בשר
ועשבי תיבול. אם תנסו לחתוך את החינאקלי תגלו שהתוך מכיל נוזלי בישול רבים וטעימים, והחיתוך גורם להם להישאר על הצלחת. לא רק שחבל עליהם, ניסיון לאכול את החינקאלי בסכין ומזלג יזכה אתכם במבטים שנעים בין פליאה לבין בוז. אמורים לאחוז בקצה החינקאלי (יש לו/לה זרבובית קטנה מבצק. אה, אז זה כנראה "לו"), לנגוס בעדינות וליצור חור קטן בתחתית החינקאלי, שממנו שותים את כל הנוזלים, ולאחר מכן אוכלים את החינקאלי, שמוחזק ביד כל העת.

אכלנו גם כל מיני תבשילים מצוינים של פסוליה (כן, ככה זה שעועית בגרוזינית), לוביה (ממש כך) וכל מיני דברים עם טאצ' של אגוזים, למשל כדורי תרד עם שבבי אגוזים, או רוטב אגוזים שהולך עם כל דבר. יש גם המון פירות יבשים, וכל מיני תחכומים כמו דבלה (תאנה מיובשת) ממולאת באגוזים ודבש. טעים אש, וככה גם משמין.

ארמניה - חוויה קולינרית צנועה למדי. ואולי פשוט צריך לדעת לאן ללכת? המדינה מאוד ענייה וביקור בה נותן תחושה של שנות החמישים בארץ. אפילו בירוואן הבירה יש הפסקות מים מדי יום, וצריך להחזיק בבית מים לשעת חירום. מי שתייה, כמובן, אין לשתות מהברז בשום מקרה - רק מים מינרליים. אכלנו פה ושם סלטים פשוטים וטעימים, קבאבים ומזונות שונים שמזכירים את האוכל הגרוזיני - אבל בדרך כלל, טובים פחות.

טורקיה - משהו אחר לגמרי: מדינה שכולה מוסלמים, בניגוד לכנסיות של גרוזיה וארמניה, כאן יש כמעט רק מסגדים (והרבה), והאוכל שונה מאוד. הטורקים סבורים כנראה שאבות המזון הם השילוש הקדוש: קבאב, שוורמה ושישליק. ייאמר לזכותם שהם יודעים להכין אותם טוב, אבל בכל זאת - יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום?




כשהטורקים ממהרים, הם אוכלים pide, יעני פיתה: מאפים פריכים שעליהם יש ירקות, או ביצים, או בשר טחון. זול מאוד וטעים (אם כי לא תמיד - צריך מזל. או שכל, לדעת איפה לאכול). במיוחד טעים הלחמג'ון (Lahmacun), פיצה עם בצלים, ירקות, המון תבלינים ומלמעלה - בשר טחון. זול עד גיחוך (משהו כמו 6 ש"ח) ומשביע מאוד. עם המנה העיקרית אוהבים לשתות שם איירן: יוגורט מלוח, מדולל במים. מרווה וטעים.


בטורקיה אוהבים מתוקים. בכל מקום יש המוני בקלאוות וקדאיפים, וכמובן רחת לוקום, לאוהבי הז'אנר. יש שם גם הרבה גלידה, אבל לא האמריקאית או האיטלקית שפוגשים הרבה בארץ, אלא מין המצאה טורקית - Dondurma. גלידה צמיגה ממש כמו גומי, עם טעם דומה. זר לא יבין זאת, כנראה.

חייבים להסתייג ולומר שלא הלכנו לחפש את האוכל הטוב - זה האוכל שפגשנו במסלול שהכתיב הטיול שלנו, שהיה, אויה, ללא מישלן אדום צמוד. ללא ספק אפשר למצוא בטורקיה (בוודאי באיסטנבול) מסעדות מצוינות, אבל בטיול הזה לא הגענו אליהן. טוב, אין ברירה: כנראה שנצטרך לנסוע שוב.

גיחה ספונטנית לנמל תל-אביב

הצורה שבה תיארה סופי את הגלידה, את הפיצה, את הנמל...
אין פלא שלא הצלחתי לעמוד בפני ההצעה המפתה של נועה לקפוץ לנמל, רק לשעה, ככה, קפה וחוזרים.
שישי בוקר-צהרים, אנחנו וכל הפקקים של תל-אביב בדרכנו לנמל. בערמומיות שאין שניה לה, מצאנו חניה ליד רידינג, ויצאנו במסע שנודע לימים כ אודיסאה - החיפוש אחר אייסברג.
הנחיות שזכרתי במעורפל מהפוסט של סופי - זה בנמל. ליד מזרקה, מאומבדת. מתאים לי לזכור את המילה הזו, ותו לא.
רק שתדעו, שאם היו לוקחים את המרחק שעברנו בחיפושים אחרי הקרחון החמקמק, ומותחים אותו, היו מקיפים את כדור-הארץ פעמיים. אני אף העליתי השערה כי ההתחממות הגלובלית העלימה אותו לחלוטין.

ובכן, לא.

גיחה אחרת לנמל במועד מאוחר יותר העלתה כי פשוט היינו צריכים לבדוק מהו המיקום המדוייק - בין האנגר 11 ל- 13, צמוד למזרקה. נחשו איזו מזרקה.
אבל באותו בוקר-צהרים חמים (איזה חמים, מה חמים, היה חם בטירוף) לא זכינו להגיע לארץ המובטחת.

מה שכן, בעוד אנו עסוקות בפשפוש אגבי בחנויות במתחם קום-איל-פו, אחז בנו דחף לשבת ליד החוף, בבית קפה, ורצוי לבלוס תוך כדי.

שלוותא ענה על הקריטריונים הבאים:
מתצפת על הים (בשביל הרוגע)
לא ריק (בשביל לא להרגיש בדידות)
יש בו כורסאות נמוכות (בשביל תחושת ה"אני יושב על החוף")

וגם שולחנות שאינם נחים על החול (בשביל הסנדלים החדשים שלי) .

הובלנו לשולחן, הונח התפריט לפנינו, ונותרנו להתלבטותינו. המבחר - כמיטב בתי-קפה-על-החוף - קלמארי מטוגנים, קבבונים, צ'יפס, שקשוקה, חומוס, לבנה וכיוצא באלה.
החלטנו על על שקשוקה חצילים, שקשוקה בולגרית, וצ'יפס.
כוס שתיה שהגיעה עם שפתון עליה הוחזרה למלצרית, מאחר ואף אחת מאיתנו לא היתה עם שפתון.
אם אומר שהצ'יפס ראה ימים טובים יותר, אשקר. קרוב לוודאי שכל חייו עברו עליו בעליבות זהה לזו בה הוגש, אולם הוא היה חם, יאמר לזכותם. גם המיונז היה חם, וזה כבר מדאיג יותר, מאחר והוא הוגש בשקיות קטנות כאלו של מזללה שעליהן היה כתוב "לשמור במקום קריר". השקיות היו חמות יותר מטמפרטורת הגוף. לכי רק על הקטשופ, יעצה לי נועה, הוא דווקא קריר. וכך היה.
כשהגיעו השקשוקות כבר לא ציפינו ליותר מדי, והנה הפתעה! השקשוקה לא-רעה, מתובלת כראוי, והפיתות שהגיעו איתה (2 פיתות לכל שקשוקה) היו בשרניות וטעימות להפליא.
כשהגיע החשבון התברר שעלות התוספות לשקשוקה, שבתפריט היו 5 ש"ח, בחשבון הפכו ל- 6 ש"ח. אלו תפריטים ישנים, התנצלה המלצרית, אולם לא הציעה לתקן. לא התחשק לנו להתעקש על שני שקלים.
השירות עצמו אדיב ומהיר.

שקשוקה כולל תוספת (חצילים או בולגרית) 42 ש"ח
צ'יפס 26 ש"ח
שתיה קלה 12 ש"ח

שלוותא, מתחם נמל ת"א

03-5441279

לקראת סוף מסעותינו לעולמות רחוקים בחיפוש אחר גלידה, קצת לפני שזכינו להכלל בספר גינס כ"בחורות שילכו הכי רחוק בשביל קינוח" ומעט אחרי שנשלחו צוותי חילוץ ומסוקים, נתקלנו גם בשוק האיכרים של ת"א, שמתקיים בנמל, כך הסתבר לנו, מדי יום שישי.

בשוק מוכרים תוצרת טריה, לרוב עם נטיות אורגניות, והמחירים מפתיעים.

נרכשו חבילת פטל וחבילת דובדבנים טריים, לצד גבינת סנט-מור וגבינת פעמון של "ברקנית" (משק ברקין). הגבינות מעלפות. ממליצה בחום.
ה"פעמון" היא בכלל שוס רציני, נמכרת בחבילת מתנה חביבה המכילה כ- 12 "פעמונים" על מקל, שמזכירים סוכריה, ומעלים חיוך עוד לפני שטעמתם. החיוך לא יורד גם אחרי הטעימה.

30 ש"ח לחבילה פעמונים קטנים, ו- 25 ש"ח נוספים לסנט-מור.

בקיצור, שישי פנוי? לנמל. בשביל רחש הגלים ומעיפי העפיפונים. ואם לא תהיה גלידה, תהיה גבינה.